פורטל הנשים הראשון בישראל
  www.wol.co.il
נש"ר נשים ברשת
יום ג', יג’ בתמוז תשע”ט
    דף הבית  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  יצירת קשר  
 
13:42 (07/01/13)
אילנה כהן
כנסו לבלוגים של נש"ר http://nashimbares het.wordpress.com/
 







.
פרופ' יפה ברלוביץ , חוקרת תרומתן של נשים עבריות ,לספרות ולחברה בתקופת היישוב ,מביאה לנו הפעם את סיפורה של חנה טרגר (ברנט).*
17:34 (08/08/15) אילנה כהן

חנה טרגר (1943-1870), סופרת ועסקנית ציבור, נולדה בלונדון לאביה זרח ברנט (1935-1843) ולאימה רחל-לאה. אביה, יליד ליטא, היה תלמיד ישיבה בסלובודקה (קובנה) כשיום אחד בא סוחר מלונדון בשם יצחק הכהן, לקחת לו חתן לביתו. מורו של ברנט, הרב חיים קרויזר, המליץ עליו, אבל ברנט סרב. הוא לא הבין כיצד הרב, שהיה אוהב ציון וחינך ועודד את תלמידיו לעלות לארץ ישראל, שולח אותו ללונדון. לבסוף בברכת הרב הסכים ללכת ללונדון (1865) בתנאי שזו תשמש לו תחנה זמנית בדרך לארץ ישראל. ואכן, אחרי שבע שנות שהות בלונדון, כשקיבל ברנט אזרחות בריטית, לקח את אשתו ואת ביתו חנה (היתה אז בת שנה וחצי), ובסוף 1871 קמו ועלו לירושלים. ברנט בא לארץ עם כסף רב. בלונדון הקים בית מלאכה למעילי פרווה, ולפי עדותו הצליח מאוד בעסקים אלה שהתפרשו על פני אירופה כולה. לא כן בפלשתינה של אותם ימים. כאן בירושלים שבין החומות, ירד תוך זמן קצר מנכסיו, וכשכלו כל הקיצין, קם ועזב ללונדון. חמש עשרה פעם עלה זרח ברנט לארץ ישראל (1906-1871), כל פעם עם הון גדול ונכבד, במטרה לגאול אדמות, להקים יישובים, לבנות בתים. ב-1874 – הצטרף לקבוצת יהודים שיצאו מן החומות לבנות שכונה חדשה בשם 'מאה שערים', ב-1878 נמנה עם מייסדי המושבה הראשונה פתח תקווה. ב-1890, עבר עם המשפחה ליפו, קנה אדמות מצפון לעיר והקים את 'נווה שלום' (1891), שכונה עברית עם אווירה עממית מסורתית בצלמו ובדמותו. ב'נווה שלום' התיישב עם משפחתו לצמיתות. סיפורי נדודיו ופעילויותיו של האב בארץ ובלונדון, הוא למעשה סיפור ילדותה ונעוריה של חנה טרגר. בתחילה חוותה את החיים בירושלים העתיקה (1872-71, 1874), לאחר מכן - בשכונה החדשה שמחוץ לחומות - מאה שערים (1875, 1877), ומשם בגיל שמונה – גדלה בשנים הראשונות לייסודה של פתח תקווה, המושבה הראשונה בהיסטורית של הציונות המתחדשת (1880-1878). כשפתח תקווה נעזבה בשל הקדחת הקטלנית (1881), עזבה גם משפחת ברנט ללונדון, וכששוקמה המושבה, חזרו אליה (1887-1885). זרח ברנט, אבי המשפחה, בנה עכשיו את ביתו במקום (בית בן שתי קומות שהיה הראשון בגובהו) וחנוכת הבית ובית הכנסת נחגגה ברוב עם (באו אורחים מירושלים ומכל המושבות, ובעיתונות של אותם ימים כינו את חנוכת הבית - חג לאומי (1886). בשנים אלה חנה רכשה את חינוכה והשכלתה בין ירושלים, פתח תקווה, ובין לונדון. בקיץ 1887 שוב עזבה המשפחה ללונדון, אבל עם שובה לארץ, חנה נשארה בלונדון, כדי להשלים את לימודיה התיכוניים, ולהמשיך בבית הספר לאחיות, שם התמחתה במקצוע המיילדות. ב-1888, נישאה לאיש העסקים ישראל גוֹטמן, וילדה שתי בנות: שרה (1889) ורוז (1891). נישואיהם ארכו עשר שנים: בעלה נקלע למצוקה עסקית קשה, המצב הכספי דירדר את בריאותו, והוא נפטר בדמי ימיו. במשך שנים גידלה את ילדותיה בכוחות עצמה, וכשנישאה בשנית ,ללאזר טרגר, גם לא שפרו עליה חייה. טרגר, כימאי במקצועו, חוקר ובר סמכא (כתב ערכים באנציקלופדיה לרפואה שיצאה לאור בלונדון), חלה במחלת השחפת והיה לנכה שנזקק לטיפול מתמיד. אך הטרגדיה המזעזעת ביותר פקדה אותה עם מות בנותיה: רוז, בתה הצעירה, נפטרה מדלקת ריאות (1911), וביתה הבכורה, שרה, לקחה את נפשה בכפה (1924). ב-1926 שבה לארץ. התגוררה בתל אביב ולאחר מכן בבני ברק. נפטרה בספטמבר 1943, ונקברה בנחלת יצחק. טרגר, כאמור עסקה במיילדות, עם זאת לקחה חלק פעיל בחיים הציבוריים והתרבותיים של הקהילה היהודית בלונדון. ראשית פעילותה החלה במלחמת העולם הראשונה, כאשר סייעה לאשפז פליטים יהודים שהגיעו מאירופה חסרי-כל ונגועים במחלות קשות (בית החולים היהודי היה אז בשלבים ראשונים של פיתוחו). פעילות נוספת שיזמה בתקופת המלחמה (1917), היתה הקמת 'חדר-קריאה פתוח' לקהל היהודי במזרח לונדון, ואף ניהלה אותו כספרנית. פעילות זו התפתחה כפועל יוצא מעסקנותה ב'חברה להפצת הספרות היהודית'. הכיצד? באותה שנה הירבה כומר אנגלי להקניט את יהודי אנגליה, בטענה שכל מאמצי הנוצרים להפיץ ספרות ביניהם – נדחית על ידם. "נראה אתכם דואגים להפצת הספרים שלכם", לגלג הכומר. חנה טרגר לקחה על עצמה אתגר זה, וכספרנית וכמנהלת חדר הקריאה הפתוח במזרח לונדון, דירבנה והפעילה ביתר שאת פרוייקט הפצת הספרות היהודית, שזכה להצלחה רבה. בראיון למלאת שש שנים להקמת 'חדר הקריאה' (1923), סיפרה הגב' רוברט ב. סולומון, בראיון לג'ואיש כרוניקל, כיצד בתקופת המלחמה פקדו מקום זה עשרות רבות של חיילים יהודים, שלאחר מכן היו שולחים מכתבים מהחזית ל'מדריכה שלנו, הגב' טרגר', ובעיקר הודו לה על חומר הקריאה שהיא ציידה אותם ביציאתם לקרבות. גם לאחר המלחמה, המשיך המקום להיות פופולארי בקרב יהודי מזרח לונדון. פעלה שם ספרייה והתקיימו הרצאות בעיקר בנושאי ספרות והיסטוריה. בכל האירועים האלה נכח קהל רב של צעירים ומבוגרים, ובערבי שבתות התקיימו גם קבלות שבת לילדים ולנוער. נושאי חינוך והשכלה המשיכו להעסיק את חנה טרגר, והיא מצאה להם ביטוי לא רק בעשייה ציבורית אלא גם בכתיבה פובליציסטית בעיתונות היהודית דאז (כמו מאמרה על קידום השכלתה וחינוכה של הצעירה היהודיה שהתפרסם בכתב העת הסיינאיסט 1919). בד בבד ראו אור גם ארבעה ספרים פרי עטה. שלושה מהם קבצים של סיפורים לילדים, והרביעי למבוגרים. כאן יש לציין כי כל כתביה (לנוער ולמבוגרים), עוסקים אך ורק בארץ ישראל של המאה ה-19/ראשית המאה ה-20, כשהיא עושה שימוש בחומרים האוטוביוגרפיים שלה. שלושת קבצי הסיפורים לילדים הם: סיפורי חגים מחיי הילדים בפלשתינה, 1919; סיפורים מחיי הילדים במושבה בפלשתינה, 1920; תמונות של לפני חמישים שנה מחיי בית יהודי בירושלים, 1926. סיפורים אלה מביאים את סיפוריהם של ילדים ירושלמים מ'מאה שערים' של שנות ה-70, ושל ילדי המושבה פתח תקוה משנות ה-80. כאמור, סיפורים אלה פונים אל הילד היהודי דובר האנגלית, ולכן כל ספר פותח ב'הקדמה' של אישיות בולטת בקהילה היהודית- האנגלית דאז, כדי לעודד את קריאתם. את ההקדמה לקובץ הסיפורים הראשון כתב הרב הראשי של בריטניה דאז, הרב יוסף הרמן הרץ (1872-1946), בהדגישו את הצד החינוכי שבהם, כלומר, סיפורים שמרחיבים את הכרותו של הקורא-הילד עם טכסי החג היהודי, והפעם במסגרת המתחדשת של ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל. כלומר, יש כאן גישור וקירוב לא רק בין יהדות וציונות אלא גם בין תפוצה ומולדת. את הקובץ השני הקדים המלומד היהודי, איש קמברידג', ישראל אברהמס (1858-1925), שציין כי קסמו של קובץ סיפורים זה הוא לא רק בעלילות הסיפוריות שבו אלא ב'אמת' שלו. כלומר, הוא מציג את טרגר לא רק כסופרת אלא גם כמתעדת את חיי הילדים בארץ ישראל, תיעוד המוסר בצורה אוטנטית ומהימנה את אמת התקופה והלכי רוחה. יחד עם זאת, אלה הם סיפורי עלילה מלאי פעילות, סקרנות ושובבות, שנלקחו על הרוב מהווי חייהם של אחיה ואחיותיה הקטנים במושבה. ילדי טבע אלה, שהמרחבים הפתוחים סביב, סיפקו להם הרפתקאות שיש עימן שעשוע וסכנה כאחד: יצאו לירקון לדוג דגים גם אם אינם יודעים לשחות, עלו על גב גמל מבוהל שהוביל אותם לכפר ערבי זר, התמודדו עם מחלות עיניים קשות, הלכו ברגל ליפו להביא תפוזים לחבר חולה, וכדומה. כאן יש לזכור שיצירות אלה הן למעשה ספרות הילדים הארץ ישראלית הראשונה; ספרות שמספרת מה זה להיות ילד או ילדה בראשית של החיים הלאומיים כאן - בנופים הצחיחים, בתנאים הנחשלים, ויחד עם זאת להיות שותפים עם המבוגרים, בבניית מולדת ועם. גם סיפורי הילדים מ'מאה שערים' חושפים סיפורי עלילה סוחפים לא פחות. הספר בנוי כצרור מכתבים שנשלחים מאח ואחות ירושלמיים לקרוביהם בלונדון. כל מכתב שמתקבל, נקרא תמיד בצוותא, בערב שבת אחרי הארוחה, ומעורר שיחה ודיון אודות חיי הילדים שם וכאן. ואכן הדיון המשווה בין ירושלים ללונדון הוא מאיר עיניים, ובעיקר בתובנות שהוא מעלה לגבי השאלה: כיצד סביבה ונוף בונים בכל מקום מנהגים ואורחות חיים שונים, גם אם התרבות היהודית היא אחת. המקדים לספר זה גם הוא איש החינוך והלימוד: הרב ליאו יונג (עורך הסיינאיסט, ולימים ראש המרכז היהודי במנהטן, ופרופסור לאתיקה בישיבה קולג'). ספרה: חלוצים בפלשתינה, סיפורים מפי אחת מהתיישבות הראשונות בפתח תקווה (1923), הוא כאמור ספר לקורא המבוגר, וטרגר מקדישה אותו ללורד בלפור על מאמציו להקים מחדש בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל (הצהרת בלפור, נובמבר 1917). הספר פורש פרקי חיים מתקופות שונות בהן עשתה חנה טרגר בארץ, והם מוצגים - כמימואר, כתיעוד או כעיבוד ספרותי. למותר לציין כי פרקים אלה, ובעיקר הראשונים שבהם, הם מקור דיווח אוטנטי ונדיר מפי ילדה שאביה היה אחד מארבעת יוזמי ומייסדי פתח תקווה, ושגם היא חיה היסטוריה ראשונית זו כחלק מהנרטיב האישי והמשפחתי שלה. כלומר, טרגר חושפת באמצעות סיפורי ילדותה - פרשיות מתולדות המקום שלא תמיד ניתן למצוא בספרי ההיסטוריה הרשמיים, כמו: היעלמות האב וחבריו בחיפוש אחר קניית אדמות פתח תקווה, החיים באוהל משותף עם משפחות המייסדים, בניית בתי הבוץ, מקומן של הנשים בהתקפה הראשונה על פתח תקווה, וכדומה. זכרון מיוחד במינו, שגם אותו לא ניתן למצוא במקור אחר, הוא: מחאת הנשים הצעירות לזכות בחירה משלהן (1886). המחקר הפמיניסטי טוען כי לוּ נשים היו כותבות היסטוריה, הנרטיב ההיסטורי היה שונה. דוגמה לכך הוא זכרון זה. כידוע, בארץ ישראל של העליות הראשונות הנשים היו משוללות זכויות, ורק אחרי מאבק מיוסר ועקשני במשך שנים, הושגה זכות אזרחית אלמנטרית זו - של לבחור ולהיבחר (1926). כותבי ההיסטוריה מציינים את ראשית הפולמוס על זכות הבחירה לנשים ב-1903 (ב"כנסייה הראשונה" שהתקיימה בזכרון יעקב) ולאחר מכן ב-1918 (סוף מלחמת העולם הראשונה). לפי טרגר התחיל, כאמור, פולמוס זה בפתח תקווה של 1886, כשצעירות המקום יצאו חוצץ נגד אי-שיתופן בבחירות לוועד המושבה רק בשל היותן נשים. לפי טרגר, צעירות אלה קראו בעיתונות של אותם ימים אודות מאבקן של הנשים הסופרז'יסטיות בארצות הברית על זכות בחירה משלהן. ידיעה זו הזעיקה אותן לפעול בדרך דומה, וכך הן מוקיעות את אפלייתן כאן: "ועכשיו... הגיע הזמן, שאנחנו בנות המושבה נעמוד על זכותנו להשתתף באופן שווה בענייני הציבור. הנה אנו נוטלות חלק בבניית חֶברה חדשה בארץ ישראל. חֶברה שבה כולנו אמורים להיות בני חורין, ולפעול כרצוננו. האם חֶברה זו תיבנה על בסיס של שיוויון או לאו? הלא גם אנו, הנשים, כמו הגברים, תרמנו את חלקנו ביסוד המושבה? הלא גם אימותינו כמו אבותינו ידעו אך סבל ומצוקה במאבקם כאן? ואנו הבנות – כלום סרבנו לעזור בכל עבודה בבית או מחוצה לו?..."[1] ואכן עם שאלות אלה עברו הצעירות מבית לבית, במטרה לשכנע את האבות לשנות את החוק ולהעניק גם להן את האפשרות לבחור. האבות בדרך כלל לא הגיבו, ואילו בין האימהות היו גם כאלה שתקפו את הבנות על דרישתן זו. אימהות אלה טענו שהבנות הן צעירות, וחסרות מחשבה עצמאית, ולכן הן נסחפות אחר כל אופנה טיפשית. אבל יום יבוא וכאשר תנשאנה לאיש ותתיישבנה בדעתן, אין ספק שתפסקנה מלהתערב בעניינים לא להן. טרגר, שהיתה אחת מצעירות אלה - לא פסקה מלהתערב, וגם לאחר מכן במסגרת הקהילה היהודית באנגליה, המשיכה לתבוע ולפעול למען זכויות האישה היהודיה, השכלתה ומעמדה. ולכן, גם כשהיא באה לספר את תולדותיה בפתח תקווה, היא לא שוכחת אירוע נעורים זה, ומתארת אותו כאחד האירועים המכוננים שעיצבו את תודעתה כאישה. במילים אחרות, בניגוד לכל ספרי התיעוד והמימואר שמחקו פרשה זו, באה חנה טרגר ומחזירה לזכרון הקולקטיבי שלנו מידע 'היסטורי' משלים ומפתיע זה. החלק הראשון של ספר זה מקיף את השנים 1887-1878, ואילו החלק השני מוביל אותנו לתקופה מאוחרת יותר. ב-1905 ביקרה טרגר בארץ. במשך שבועות טיילה כאן: התגוררה בנווה שלום אצל הוריה, ביקרה באתרי ילדותה בירושלים ובפתח תקווה, ושבה ופגשה את חברותיה וידידי המשפחה. שיבה מאוחרת זו הניבה זכרונות חדשים, וכן עיבוד של חומרי העבר לסיפורים כמו: "חלום שהתגשם" "הכבאים", "אהבה ביהודה". ערך מוסף לספר זה, הוא מאמרו המקדים של ישראל זנגוויל (1864-1926), סופר, מנהיג ואיש רוח. במאמר רחב ידיים, מברך זנגוויל על סיפורים אלה, בטענו שהם אמורים לשמש חומר להיסטוריון לעתיד לבוא. הוא מדמה סיפורים אלה למקורותיו של נהר, נהר ההיסטוריה, שראשיתו צר ועם הזמן - הולך ומתרחב. סיפוריה של טרגר הם המקורות להיסטוריה היהודית החדשה ההולכת ומתרחבת בארץ ישראל - היסטוריה הפותחת במפעליהם של המתיישבים הראשונים, אותם הוא מכנה "האבות עולי הרגל של הגזע היהודי החדש". בהזדמנות זו פונה זנגויל לבדוק גם את המפה הפוליטית החדשה של המזרח הקרוב, שהלכה והתגבשה עם כניסתה של האימפריה הבריטית לאיזור זה, ומסביר את תפקידו ותרומתו של העם היהודי לקידום ופיתוח המקום. ואכן הופעתם של סיפורים ארץ ישראליים אלה באנגליה, בצמוד לאירועים הפוליטיים הגורליים של הצהרת בלפור והמנדט הבריטי בארץ, ריגשו והלהיבו את הקורא היהודי דובר האנגלית, ועדות לכך יש למצוא בצרור המכתבים הנמצא בארכיונה של חנה טרגר ובעיקר אלה שהתקבלו מאנשי רוח יהודים וציונים כמו: ד"ר מקס נורדאו, נינה סאלאמאן , הנרייטה סולד, שופט בית המשפט העליון בארצות הברית לואיס ברנדייס, ואחרים. כאמור, אחר צאת ספרה האחרון (1926) עלתה טרגר ארצה. היא התקבלה על ידי בני משפחתה הרבים (אביה, אֲחֶיה וצאצאיהם), והם גם שתמכו וסעדו אותה כל השנים. המשיכה לכתוב, אבל נראה שהקהילה הספרותית בארץ לא גילתה עניין בכתיבתה. רק ברשימה אודות ספרה חלוצים בפלשתינה (הארץ, 2.7.26), מבקר ספרות בשם ב. פרי ביקש להפנות את תשומת הלב אליה, בכותבו: "ספרה של הגב' טרגר, אמר זנגוויל בהקדמתו, כתוב בפשטות מקסימה שתחבבו על הקורא באנגליה ... אולי הקוראים הנוצרים הוקסמו... אבל עד שהאדון זנגוויל דואג לקוראים הנוצרים, אני מצר על הקוראים העבריים בארץ, שבשבילם חתום וסגור ספר חשוב זה, המפיץ אור על תקופה כה קרובה וכה זרה לנו בעת ובעונה אחת". כאמור, במשך כל השנים לא הכירו בארץ את כתביה, ורק בסוף שנות ה-70 הופיעו לראשונה תרגומים לסיפורי הילדים שלה, בעיתון הנוער הארץ שלנו (תרגמה י' ברלוביץ), ובאמצע שנות ה-80, תורגמו שניים מסיפוריה בקובץ סיפורי נשים בנות העלייה הראשונה לעיל. עיריית פתח תקווה קראה רחוב על שמה ב-2004. [1] חנה טרגר, "זכות בחירה לנשים", סיפורי נשים בנות העלייה הראשונה, עריכה ותרגום יפה ברלוביץ, תל אביב 1984, 2001.