פורטל הנשים הראשון בישראל
  www.wol.co.il
נש"ר נשים ברשת
יום ד', יד’ בתמוז תשע”ט
    דף הבית  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  יצירת קשר  
 
13:42 (07/01/13)
אילנה כהן
כנסו לבלוגים של נש"ר http://nashimbares het.wordpress.com/
 







.
אפילו עכשיו אני לא יכולה להודות מה עשיתי לאמי, כמעט הרגתי אותה, וכל זאת בגלללחץ חברתי!
10:28 (22/01/16) אילנה כהן

הכל קרה כאשר הייתי בת 16,עכשיו אני יודעת באופן אקדמאי איזה כח והשפעה יש ללחץ חברתי . אבל באותה תקופה הרגשתי אותו כבד ,רובץ ולוחץ על כתפי. אחרי שאבי נפטר, בעצת יועצת בית הספר אני ואחי עברנו לגור בקיבוץ חולדה .כילדי חוץ. אמי ,שהתגעגעה אלינו ,נהגה לבוא לבקר אותנו פעם בשבוע. אחרי יום עבודה היתה נוסעת באוטובוס לתחנה מרכזית בתל אביב ומשם אוטו לקיבוץ חולדה. הנסיעה היתה ארוכה, האוטובוס עבר דרך ראשון לציון, נס ציונה, רחובות, עקרון, מזכרת בתיה ומגיעה לקיבוץ. מכיון שהיו רק 2 אוטובוסים ביום לקיבוץ, נאלצה אמי לישון בקיבוץ, בחדר מבודד ללא שירותים ! בבוקר שלמחרת נצטרכה לקום מוקדם ולסוע ישירות לעוד יום נוסף של עבודה. בינתיים החלו הילדים בכיתה לדבר ולקטר " איך זה שאמא שלך מגיעה כל שבוע, אוכלת וישנה פה וכו'." התביישתי כל כך והייתי עונה כל מיני תשובות מגומגמות ומשנגמרו הרעיונות ומשגברו הלחצים בקשתי ש אמי לא לבקר אותנו לעתים כה תכופות ובכל מקרה עדיף שלא תישאר ללון בקיבוץ. אמי קבלה את פסק הדין שלי , בגלל שרצתה שאהיה מאושרת ושארגיש נוח. בקיבוץ. כך קרה שבפעם הבאה שהיא באה לבקר אותנו, לאחר יום עבודה, נסעה בטרמפ עם אחד מחברי הקיבוץ לצומת נחשון שם הוריד אותה. באותה תקופה של שנות ה-50 ,פעלו בארץ הפדאינים, והיו מקרים רבים של חדירה לארץ ורצח של אזרחים. אמי היתה בת 38 , אשה יפה במיוחד, נאלצה לעמוד בחושך בסיבוב נחשון ולחכות לטרמפ או אוטובוס היוצאים מירושלים בדרך לתל אביב .שתדירות הגעתם היתה נמוכה פעם בכמה שעות. ואחרי שספרה לי אמי איך עמדה בדמעות וכל פעם שרוח נשבה והעצים הגבוהים נעו ועליהם רשרשו, דמיינה איך קופץ פדאיון והורג אותה ואיך כל דקה נדמתה לה כשעה והיתה בטוחה שהיא לא עוברת את הלילה בחיים , וללא רצח או אונס . על הלילה ההוא שמעתי רק בביקורה הבא (טלפון אישי לא היה עדיין ) נבהלתי והתביישתי כל כך שנכנעתי ללחץ החברתי ולפטפוטם ולא חשבתי על המאמצים שאמי עושה על מנת לפגוש אותי ואת אחי ובמיוחד שלא תארתי לי מה שהיה יכול לקרות לה חבקתי אותה ובקשתי שתשאר ללון. המשכתי עדיין לשמוע את הערות הילדים והפעם הצלחתי להתעלם מהן. אז אמא סלחי על על כך שכמעט הרגתי אותך.