פורטל הנשים הראשון בישראל
  www.wol.co.il
נש"ר נשים ברשת
יום ו', כז’ בכסלו תשע”ח
    דף הבית  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  יצירת קשר  
 
13:42 (07/01/13)
אילנה כהן
כנסו לבלוגים של נש"ר http://nashimbares het.wordpress.com/
 







.
לקראת השנה החדשה העומדת בפתח ועם פתיחת שנת הלימודים החדשה,נזכרתי בשתי מחנכות בשם רחל שהיו לי .עולמות מפרידים ביניהן אחת בונה ואחת הורסת.שתיהן הגיעו בוודאי לבית דין של מעלה.
07:35 (17/09/17) אילנה כהן

בגיל שלוש הגענו ארצה עם אבי ואמי ואחי הקטן סולי, ממצרים, משפחה מעורבת, אבי ויקטור ספרדי שאביו מחאלב שבסוריה, ואמו ממרוקו. אמי שהוריה הגיעו מרומניה ורוסיה לקהיר. זה עתה סיימתי את הגן, בבית דברנו צרפתית, והילדים היו רצים וקוראים אחרי "מצריה" "מצריה". עד כדי כך זה הטריד אותי שנאלצתי להתגונן ולענות להם שגם משה בא ממצרים. כך הגעתי לכיתה א' לבית ספר תל נורדוי. מעוז האצולה האשכנזית וילידי הארץ של לתל אביב בשנות החמישים. למורה רחל מורנו,(מוזר ,איזה שם מטעה!) בעלת חינוך רוסי ועם סל של דעות קדומות. אשה גבוהה עם גוון עור כהה מדברת בשקט אמנם אבל פוגעני. לא זוכרת שחייכה פעם, לפחות לא אלי. יש לזכור לא רק שהייתי חריגה בכך שהייתי עולה חדשה היחידה בכיתה ועוד ממצרים , עם ידע מועט בשפה עברית, כשבאוויר אמרותיו של ביאליק בנוסח :"אל תאמינו לערבים הם כמו הספרדים" אמרות ודעות בנוסח זה כהנו באג'נדה החינוכית תרבותית -חברתית . בנוסף לכך אמי עבדה כמזכירה ויחסי ציבור ,בחברת סרטים מה שלא היה מקובל ,האמהות שעבדו בערים ברובן עסקו בנקיון בתים. בכל אופן זכור לי שהמורה רחל מורנו אף פעם לא התייחסה אלי, וכשהגעתי יום אחד ללא מטפחת ומפית לארוחת עשר תלויות עם סיכת ביטחון על החזה, אמרה לי שעלי לחזור הביתה ולהביא . הסברתי לה בביישנות שהורי עובדים ואין אף אחד בבית , וגם אין לי מפתח. ההסברים שלי לא שכנעו אותה, והיא העמידה אותי לאורך כל היום ליד הקיר . ובסוף השנה גם השאירה אותי כיתה. למזלי , עברתי לידיה של המורה רחל הלר. שהיתה מחנכת עם כל הלב ואיתה הצלחתי להיות תלמידה מצטיינת . רחל הלר הצליחה להעביר אלי את אהבתה לתנ"ך לספרות ואף מינתה אותי למנהלת הספריה. בזכותה נפתחתי גם חברתית, הצלחתי להתחבר לילדים בכיתה, ללכת לאסיפות כיתה על הספסלים בתל נורדוי לכיכר דיזינגוף , לרכב על קרש וגלגלים ברחוב חובבי ציון עת הבנים זורקים עלינו "בומקעלך"* כדי שנחליק , ואפילו לקבל מהם סיבובים על אופנים מבני העשירים . בסוף כיתה ז' , עם מות אבי, ובהתאם להמלצתה של היועצת החינוכית של אחי, שנעבור לקיבוץ כדי שאחי לא יהיה ילד רחוב (מכיון שאמי עבדה עד השעה שתיים סה"כ!) . אמי קבלה את הגזירה והודיעה למחנכת רחל שבשנה הבאה אני לא ממשיכה . רחל הלר, אשר אהבה את השגיי בכיתה והתנהגותי. נעצבה וחששה שכל השגי ילכו לטמיון, במיוחד בשנה האחרונה של בס" יסודי, ניסתה לשנות את הגזרה והציעה שאני אעבור לגור אצלה במשך כל שנת הלימודים של כיתה ח'. אמי התנגדה כמובן ולא רצתה להעביר את אחי שיהיה לבד, במיוחד לאחר הטראומה של מות אבי. וכך נפרדתי מחברי לכיתה ובעיקר ממורה אחת גדולה בישראל רחל הלר ז"ל אשר ידעה נפש ילדה קטנה מישראל. ולקראת הימים הנוראים אני תוהה כמה מורות בישראל כיום היו מציעות מעשה אצילי כזה של ארוח תלמידה למשך שנה. והאם הן מודעות על מידת השפעתן על נפשם של התלמידים, ושניתן לפתוח ולבנות לבבות ועתיד ובאדישות וובאטימות ובדעות קדומות ניתן להרוס. זהו סיפור קטן , על שתי רחלות, שתי מורות באותו בית ספר, עם אותה תלמידה, כשעולמות מפרידות ביניהן.