פורטל הנשים הראשון בישראל
  www.wol.co.il
נש"ר נשים ברשת
יום ג', ו’ בתמוז תשע”ח
    דף הבית  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  יצירת קשר  
 
13:42 (07/01/13)
אילנה כהן
כנסו לבלוגים של נש"ר http://nashimbares het.wordpress.com/
 
ארוע לזכרה של נעמי בק ז"ל , פעילה בטלביזיה הקהילתית בחיפה , נערך אתמול בסינמטק חיפה.במסגרת הארוע הוקרן סרט שכלל סרטונים שהפיקה נעמי כולל סרטה "המלחמה האחרונה שלי".בהמשך הוקרנו סרטים מהשתלמות פקיעין של הטלביזיה הקהילתית. מרגשים במיוחד היו דבריה של בתה יעל .
07:37 (31/05/18) אילנה כהן

בוקר טוב, אני יעל, אחות של דני ונועה ואנחנו ילדיה של נעמי בק. רוצה להתחיל במילות תודה בשמנו לצוות הטלויזיה הקהילתית על כך שבחרתם להקדיש יום עיון לזכרה של אמנו. נראה שהושקעו הרבה מחשבה ורגישות בבנייתו והכנתו. אמא בטוח היתה מתרגשת ואומרת: "לא עזבו, באמת שלא צריך, זה לגמרי מיותר " אך יחד עם זאת היתה נהנית מאוד מהרעיון ומההתייחסות האישית. אני אקריא את מה שהקראתי בלוויה : איזה מוזר זה לכתוב עליך או אליך, ובלעדייך. שנים שאנחנו מין כותבות יחד. זה מתנהל ככה: את מתקשרת :"יעלקי, יש לי סרט חדש שצילמתי, אני מבקשת שתעזרי לי לנסח, את הפתיח ואת הקריינות. אני שולחת לך עכשיו את הרעיונות שלי ותנסחי לי את זה, טוב? אני לא יודעת לכתוב, ולך - זה מתחלק מהשרוול." את מודיעה לי שזו המשימה, את לא ממש מבקשת. מודיעה וגם מגדירה לוז, עד מתי אני צריכה לעמוד בה. אז אני כותבת משהו, שולחת, אנחנו עושות יחד תיקונים והגהות עד ששתינו מרוצות. ועכשיו מה? מה שאקריא פה יהיה טוב בעיניך? ואם לא? ומי יתקן לי את הנוסח? ואיך בכלל אפשר להספיד אותך? איך אפשר לסכם את 83 שנות עשייתך ופועלך המופלאות בהספד של 2,3 עמודים? אז מה היית רוצה שנספר עליך אמא? כמה את אהבת לספר לנו, אז הפעם אני אשתף אתכם במעט. אני חושבת שהיית רוצה שנספר שאת בת למשפחה ייקית, עם השם המחייב שטראוס, אחות למיכאל, אחיך הבכור, ולרותי, אחותך הצעירה. המשפחה עלתה מגרמניה בשנת 1935, אחרי עליית שלטון הנאצים. את תינוקת כבת שנה. הורייך הציונים בחרו להפוך לחקלאים והתיישבו במושב הקטן עטרות, ליד ירושלים. חייתם חיי עולים פשוטים, המתמודדים עם קשיי ההגירה, בארץ שעוד לא הייתה למדינה, ומגדלים לפרנסתכם רפת ותרנגולות. גרתם ככל אנשי המושב, בבית קטן, שני חדרי שינה, וצריף עץ ששימש מטבח וחדר אוכל. התחנכת כמושבניקית יפה וגאה על ערכים של צניעות, חריצות ואהבת אדם. על בסיס ערכים אלה, גרו אתכם בבית, שני ילדים שעלו לארץ לבדם, ואמא שלך טיפלה בהם וגידלה אותם, כאילו היו ילדיה. למדת בעטרות בכיתה רב גילאית שהיו בה 8 תלמידים. בשעות אחר הצהרים התרוצצתם יחפים בחוץ, עזרתם במשק והחיים היו פשוטים ומלאי שמחה . נעליים היו קונים פעם בשנה וכשהרגליים היו גדלות היו גוזרים פתח מקדימה ופותחים מקום לאצבעות. כל יומולדת אמא שלך היתה מוציאה מהארון שקית עם מטבעות זהב מגרמניה ומסדרת שולחן יומולדת. בסוף היום המטבעות היו נארזים וחוזרים אליה למשמרת עד לשנה הבאה. בשנת 1947 נטרפו כל הקלפים. באו"ם הוחלט על הקמת מדינה יהודית. אמנם יצאת עם אחיך להשתתף בחגיגות ובריקודים בירושלים אך לצד השמחה, הוטל מצור על עטרות . למושב הקטן הגיעו חיילים מחטיבת החיש לטובת עזרה והגנה ואתם - הילדים (היית מספרת לנו בגאווה) הייתם שותפים בהגנה על המושב: הייתם אחראים להפעיל את הקשר עם ירושלים באיתות מורס והעברתם נשק ותחמושת בין העמדות. בין לבין למדתם מהמבוגרים להשתמש ברובה. היית בת 13. אחד הסיפורים שתמיד סיפרת לנו עם ניצוץ ממזרי, היה שיום אחד את וחברתך שיחקתם ברובה ובטעות החברה (כך אמרת) ירתה ופגעה בעמוד החשמל הראשי של המושב ונותק הזרם. כל כך נבהלתם ממה שקרה שלא גיליתם לאף אחד ושנים אחר כך עוד שמרתם על זה בסוד . בפסח 48 פונו מהמושב הנשים והילדים והועברו לירושלים. נשארו הגברים והחיילים ובקרב עקוב מדם, המושב נפל לידי הערבים. 16 חיילים נהרגו בקרב זה, ביניהם אחיכם האהוב, מיכאל. לימים כשייצרת את הסרט "המלחמה הראשונה שלי", סרט המסכם את חייך דרך מלחמות ישראל, חדרה אליך ההכרה שבעצם בחרת לטפל במשפחות שכולות, כי את בעצמך אחות שכולה. כשנה אחרי אותה מלחמה נוראה שבמהלכה שהיתם, כל אנשי המושב בבית נטוש ביפו כי עטרות נותרה כבושה, הוצע לאנשי המושב מקום חדש לגור בו :"וילהלמה", ישוב נטוש שנבנה ע"י הטמפלרים. כפליטי עטרות הוחלט לקרוא למקום החדש-"בני עטרות". את נשלחת לפנימיית "עיינות". בגיל 18 התגייסת לצבא ושירתת בנח"ל. לאחר השחרור מצה"ל השלמת את תעודת הבגרות ולמדת עבודה סוציאלית. הוזמנת ע"י הדודים בפריז לחופשה קצרה ושם על מדרגות האופרה היכרת את אבא. התחתנתם בשנת 1956 ועשיתם טיול ירח דבש לטורקיה ויון. מהטיול הזה חזרת עם חיידק הנסיעות לחו"ל שדבק בך ולא הרפה עד יומך האחרון. ובכלל חרטת על דגלך את ההנאה בחיים: בילויים, סרטים, טיולים, מסעדות,. גם שכבר כבר היית חולה המשכת למלא את יומנך באינסוף של עיסוקים מהנים שכאלה ותמיד נענית בחיוב לכולם על כל הצעה מסוג זה. אני חושבת שהיית רוצה שנספר עליך שלאורך השנים עבדת כעובדת סוציאלית, טיפלת בנכי צה"ל ומשפחות שכולות וניהלת את המחלקה של טיפול במשפחות שכולות במשרד הביטחון. את אישיותך המיוחדת כעובדת סוציאלית, תבונתך, טוב לבך ונדיבותך הקרנת בכל מקום והפכת עם השנים להיות דמות חיפאית מוכרת וכל כך אהובה. אחרי מלחמת לבנון פרשת מעבודה ולקחת על עצמך לנהל את מועדוני הגימלאים בחיפה. התנדבת במסגרות שונות, בין השאר היית חברה בדירקטוריון של המעון לנשים מוכות ותוך כדי - גם הכנת עת עצמך לקראת היציאה לפנסיה. החלת להפיק במרץ כתבות וסרטים למען התקשורת הקהילתית בחיפה ופשוט בנית לך קריירה נוספת מרשימה. אני לא חושבת שיש מישהו אחד ממכרייך שלא דחפת לידיו את כרטיס הביקור של זמן חיפה עם עידוד מסיבי לראות את כתבותיה. בכלל אמא זו אחת שלא אומרים לה לא... אשה אמיצה עם עמוד שדרה פנימי מרשים ואג'נדה ברורה, שעשתה במהלך השנים בחירות אמיצות ואומרת אמירות אמיצות, יודעת מה נכון ואיך, גם בתקופת מחלתך הסתכלת עליה בעיניים ופשוט בחרת ללכת דרכה באומץ. אבל אמא, מעבר לפועלך הציבורי, המשמעותי ורב גווניותך, הדבר שאת הכי היית גאה בו זה האמהות שלך. אם היינו יכולים לספר עליך רק דבר אחד זה ברור שהיית מבקשת לספר בגאווה על האמהות שלך. מאמצת, אמיצה, מתאמצת. זו ראשית לכל, הייתה תמצית מהותך. כמה אנחנו זכינו וכמה זה לא מובן מאליו. באופטימיות חסרת תקנה, כלביאה הנלחמת על גוריה, היית שם בשבילנו בכל רגע, עומדת על המשמר כדי שנגדל הכי טוב שאפשר. עשית בלי סוף, דאגת והקשבת, יעצת את עצותייך החכמות ושימשת כסוג של תמצית מרוכזת לשיפור מצב הרוח. מַשרת אוירה טובה בכל מקום, מנהלת קשר נפלא, משמעותי וייחודי גם עם כל אחד משמונת נכדייך ומאמינה בנו שנוכל לעשות הכל, מפרגנת ודוחפת להצלחה ועומדת מאחור לגבות ולוודא שאנו ממשיכים בדרך. השרשת בכולנו – הילדים והנכדים- את הערכים של רגישות ואהבת אדם, נחישות וצניעות. בתקופה האחרונה ובימים האחרונים הרגשתי איך הערכים הללו, המוטמעים בתוכנו, באים לידי ביטוי. היינו שם כולנו בשבילך, איתך, הכי ביחד בעולם. אני יודעת, אני בטוחה שהרגשת בזה והיית גאה בנו. אני מבטיחה לך אמא שנמשיך להיות אחים טובים אחד לשני, נמשיך גם לנסוע לחו"ל כמו שאהבת והדבקת אותנו...ונמשיך לתבל את החיים בהנאות קטנות משמחות. היי שקטה ורגועה שאת זורמת ונוכחת בכל אחד ואחת מאיתנו, ולעולם נישא בליבנו את התחושה שזכינו והיית לנו אמא הנפלאה מכולן. במו ידייך, באישיותך, בזכותך ובצלמך עיצבת את מי שאנחנו גאים להיות היום. אוהבים אותך מאוד דני, נועה ואני ושמונת הנכדים