פורטל הנשים הראשון בישראל
  www.wol.co.il
נש"ר נשים ברשת
יום ד', יג’ בכסלו תשע”ט
    דף הבית  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  יצירת קשר  
 
13:42 (07/01/13)
אילנה כהן
כנסו לבלוגים של נש"ר http://nashimbares het.wordpress.com/
 







.
אל נקמות" של שלום אש בבימויו של איתי טיראן ובעיבודו בשיתוף עם דני רוזנברג בתאטרון הקאמרי, מעבירים את המחזה למקום ולזמן אוניברסליים, מעין בועה של חיי משפחה בחברה דתית המשולבים בעולם הזנות ,עם קונפליקטים אישיים ,משפחתיים בנושאי דת, כפרה , זנות, צביעות חברתית וגם גורל. כל זאת בצורה ריאליסטית ,בוטה , כואבת ומרתקת.
15:17 (25/08/18) אילנה כהן
תגיות: אל נקמות, שלום אש, איתי טיראן, אלון דהן, ,הלנה ירלובה, הקאמרי, דני רוזנברג, ג'וי ריגר

בתכניה המעוצבת והמעניינת של תאטרון הקאמרי מצויין:"זהו מחזה הכולל תשוקות, חטאים, אהבה אסורה ויצרים אפלים בעיבוד מודרני למחזהו של אחד מבכירי המחזאים היהודים במאה ה-20 ,שלום אש, שהיה מועמד פעמיים לפרס נובל לספרות. במחזה יענקל שפשוביץ' מנסה לעשות את הבלתי אפשרי; להחזיק בקומת הקרקע בית בושת ובעת ובעונה אחת לגדל את בתו היחידה והאהובה לטוהר המידות. הוא מקווה לחתן אותה עם "תלמיד חכם" ובכך לגאול את עצמו ואת משפחתו מהכתם שדבק בהם, ולזכות בהכרה בקרב האליטה של הקהילה. בעוד הוא מנסה לשמור על טוהר מידותיה של הבת המיועדת, הוא אינו מודע לחברות מסתורית שנרקמת בינה לבין אחת מ"הבנות העובדות", חברות שהופכת לסיפור אהבה שמאיים על תוכניתו" ואכן במשך ולאורך המחזה, מצליחים טיראן ורוזנברג, להעביר לקהל את הרגשת ההוויה הדתית הדומיננטית ואת הפחד מחרון האל ,כמו גם המשיכה לתאוות מיניות ,לכסף, ואף לאכזריות . יחד עם זאת מאפשרת ההצגה לקהל להתחבר לדמויות ולנסות להבין את הקונפליקטים , האלטרנטיבות ובחירותיהן. שלום אש נולד בשנת 1880 בעיירה קוטנו שבפולין למד בחדר ובישיבה התוודע להשכלה . לאחר מהפכת ,1905 עבר לשוויץ השקטה שם כתב את המחזה עם עלילה סנציונית ופרובוקטיבית,הכולל נושאים אסורים כגון זונות וסרסורים יהודים, לסביות ועוד.מעניין לציין כי כשהראה אש את יצירתו לי"ל פרץ המליץ לו הלה לשרוף את המחזה. ואכן תולדות וגלגולו של המחזה אשר התגלגל כאש, המבוצע כבר למעלה ממאה שנה מצביעים על מורכבותו ,חשיבותו וחדשנותו של המחזה. את המחזה כתב אש לאחר שהתרשם מאוד מהופעתו של השחקן היהודי-אוסטרי רודולף שילדקראוט בתפקיד שיילוק בהפקת 1905 של "הסוחר מוונציה" בדויטשס תיאטר בברלין, בבימויו של מקס ריינהרדט. אש עיצב את דמותו של יענקל במידה רבה כדי שתתאים לשילדקראוט. בסתיו 1906 נסע לבירה הגרמנית, איתר את השחקן בבית קפה, ניגש אליו והציג את עצמו באומרו כי כתב מחזה במיוחד עבורו. לדברי הביוגרף בן סיגל, שילדקראוט היה המום מתעוזתו של הסופר הצעיר, אותו לא הכיר קודם לכן, אך התעניין ביצירה; הוא הזמין את המחזאי לפגוש את מקס ריינהרדט. ריינהרט החליט לתרגם את המחזה לגרמנית ולהציגו בדויטשס תיאטר. ב-19 במרץ 1907 העלה התיאטרון את "אל נקמות" ' Der Rache von Gott ' עם שילדקראוט בתפקיד יענקל. מאז הועלה המחזה בארצות שונות ובשפות שונות ,ובאופן פרדוקסלי ההצגות בגרמנית וברוסית הקדימו את העלאת המחזה במקור, ביידיש. ב-1907 העלה השחקן דוד קסלר בתאטרון תאליה בניו יורק את ההצגה ביידיש. ההצגה רצה במשך שישה שבועות, ועוררה סערה גדולה. עיתונים שמרניים קראו לנדות את אש; לאחר מכן הועלה המחזה בוורשה בשפה הפולנית .אולם בבריטניה אסרה הצנזורה על הצגת "אל נקמות" ב-1911 האיסור נותר בעינו וחודש רק ב-1946! . בארץ הועלה המחזה בעיבודים שונים. המחזה תורגם גם לאנגלית, וב-20 בדצמבר 1922 הועלה לראשונה באחד מתיאטרוני אוף ברודוויי, תיאטרון פרובינסטאון. גם הפעם השתתף שילדקראוט בתפקיד הראשי. אולם כשנה לאחר מכן כאשר עורך-הדין לארי ויינברגר החליט להעביר את ההצגה לתיאטרון אפולו בברודווי, ולמרות ש צינזר את רוב התכנים המיניים שעסקו באהבתן של רבקל'ה ומנקה. והסיר % 90 מהשפה הבוטה מהטקסט המקורי, עוררה ההצגה זעם בתקשורת. לבסוף כאשר הרב הרפורמי יוסף סילברמן מבית הכנסת עמנואל התערב על מנת לאסור את "אל נקמות", בטענה שזו השמצה של הדת היהודית. בתקופה בה המהגרים הרבים שהגיעו לארצות הברית היו מזוהים עם פשע ועוני, איימה התדמית הזאת על מעמדם של היהודים הוותיקים והמבוססים, שרובם באו ממרכז אירופה. למרות שאנשי ציבור ואמנים ביניהם סטניסלבסקי ויוג'ין אוניל יצאו להגנת ההצגה ,השחקנים והמפיקים הועמדו לדין באשמת פגיעה במוסר. חבר-המושבעים הרשיע את שלושה-עשר הנאשמים – ויינברגר, שילדקראוט ועוד אחד-עשר שחקנים. על המפיק והכוכב הושתו קנסות בסך 200 דולר, והיתר קיבלו מאסר על תנאי. הסערות והחשש מכך שהמחזה עלול להיות מנוצל על ידי האנטישמים כדי לפגוע בקהילות היהודיות הביאו לכך שבשנות ה-30 החל אש עצמו להסתייג מהמחזה. בתחילה אסר על להקה יהודית בבודפשט להפיק אותו, וב- 26 במאי 1946 הודיע אש כי הוא אוסר על העלאת המחזה בכל שפה שהיא ובכל מדינה שהיא. הפקה מחודשת ראשונה עלתה רק באוקטובר 1974,שנים רבות לאחר מותו. (אש נפטר בשנת 1957). לאחרונה הועלה המחזה ב-2016 בתיאטרון "לה מאמא" בניו יורק, גירסה ביידיש עם כתוביות באנגלית. תולדות המחזה מעידים על תעוזתו , מקוריותו וחומרי הנפץ המצויים בו וגם היום ,בעיבודם של טיראן ורוזנברג ,הרגשנו את הנפצים אשר פגעו והתרוצצו בקרבנו עם "מסמרים" של תורה ,זנות שכר ועונש, תאוות ויראת "אל נקמות" . רוזנברג וטיראן העבירו את המחזה לנטול זמן ומקום , אשר יכול בהחלט להתרחש בימינו. טיראן מציין כי כאשר עמרי ניצן נתן לו לקרוא את המחזה הוא קרא אותו בנשימה עצורה. המחזה זעזע והדהים אותו בעוצמה הראדיקלית שלו. "זו יצירה של מרד. של אדם צעיר שרוצה לזעזע במכוון. ליבה הדרמטית הגולמית שלו והנושאים שהוא מעלה הם לא פחות מחומר נפץ. ממש טרור אנרכיסטי. אגרוף בבטן. מעבר לביקורת החברתית והנוקבת שהוא מפנה כלפי החברה והדת, הוא עורך חיבור מרתק בין דת לארוטיקה, בין קדושה לטומאה, בין עולם של מעלה לעולם של מטה. נכבשתי בקסם המחזה. בזעם הקדוש שלו. אבל איכשהו בקריאה שנייה ושלישית החלה לנקר בי גם תחושה של חסר מסוים. מעין בוסריות. אני חלילה לא אומר את זה לגנאי. זה גם סוד כוחו של המחזה. גולמי, פראי, כמו זהב שחור שפורץ מבטן האדמה. צריך גם להודות בעובדות. אש כתב אותו בשנות העשרים המוקדמות שלו. מחזאי צעיר בתחילת דרכו, ללא ניסיון בכתיבה לתיאטרון" למרות העיבוד והבימוי העדכני והמרתק שעשה טיראן , ניתן לחלוק על דעתו שהמחזה הוא בוסר, מחזה שמצליח למעלה ממאה שנה למשוך ולרתק צופים מתרבויות ומארצות שונות ודאי אינו בוסר. מה עוד שהמחזה עוסק באלמנטים בסיסיים ראשוניים :, יצרים ותאוות, אמונות ,דת, פחדים , צביעות חברתית , נסיונות כפרה מזוייפים קיימים בכל חברה ותרבות. הבימוי , התפאורה העלילה וההתרחשויות מפתיעות את הצופה כבר ברגע הראשון כשנפתח המסך עם החלוקה של העולם למעלה - של משפחה חסודה ואוהבת לעמת בית הבושת המנוהל למטה. כאשר מיד ובעת ובעונה אחת מועלות תקוותיו של יענקל'ה להכרה מהקהילה ולמציאת חתן לבתו האהובה רבקה. יענקל'ה כמנהל בית זונות ,מתברר כדמות כמורכבת , אשר חיה בנפתולים וביסורי נפש, אך יודעת גם להרגיע את מצפונו ולמצוא את הנתיב הקל של הכפרה. דני רוזנברג מציין: " כשאיתי סיפר לי את סיפור המחזה הוא טלטל אותי בחריפות שבו אך גם בעצב העוטף אותו, בזעקה הכבושה של הדמויות, שאולי מסתיימת בטרור האנרכיסטי, .... אך ראשיתה בדרך חתחתים אל עבר גאולה מדומיינת, בכפות רגליים מדממות, באהבה תמה. הסיפור היה מין צללית של בית שנראית ממרחק, בעלת קווי מתאר עזי מבע, הנעים בין הריאליסטי למיתולוגי. שלום אש עסק בבסיס המחזה ברעיון הכפרה, בשאיפה לעולמות עליונים ואנחנו רצינו לרדת לעולמות התחתונים. ..בנשים העוסקות בזנות, ....הירידה הזאת למרתף, הקונקרטי והסימבולי, חייבה אותנו לסרוק את המהלכים העלילתיים במחזה המקורי, לבחון מחדש את ההחלטות הדרמטורגיות ולעצב את צירי העלילה הראשיים." ביחס לאקטואליות המחזה מסביר איתי : מחזה והצגה הם תמיד חלק מקונטקסט של מציאות. סוגיות כמו זנות בעידן מהפכת ה me too הם דברים שחייבים להילקח בחשבון כשבוחרים לעסוק במחזה מסוג זה. חלק מהבחירות שלנו בעיבוד קשור גם לרצון שנושא הזנות לא ייתפס בהקשרים רומנטיים ואקזוטיים, כפי שהם נוטים להופיע במחזה המקורי, אלא ישקף את המורכבות המאוד אכזרית של המציאות הזאת. דני אף רואה מציין שאש הציג את הזנות מעין העצמה נשית ": במחזה המקורי הזנות הוצגה כבריחה של הנשים ממציאות חייהן הקשה בשטעטל, כמעט כאקט של העצמה. מנקודת מבטנו היום, ב2018 ,לאחר מחקר רב שנעשה על הסחר האכזרי בנשים ותופעת הזנות המתועבת בעולם היהודי במזרח אירופה, נקודת שונה. מאידך, לא רצינו לפגוע במהלכים הבסיסיים של המחזה ולכן השארנו את הבריחה, אבל הפכנו אותה לבריחה אל האבדון. " איתי מדגיש שאחד הדברים שריגשו אותו במחזה היה :"האופן שבו לתוך עולם אכזרי כל כך, נוצק חסד בדמותן של הנפשות הפועלות. בעיקר הנשים... אם זה בחיבור בין רבקלה למנקה, שתי נשמות תועות, שכל אחת מהן מנסה להתנהל בתוך המורכבות הבלתי אפשרית של המציאות שנכפית עליה. רבקלה נערה במצור שמהווה "תשמיש קדושה", "תרנגול כפרות" לכפר על העוונות של אבא שלה ושנכפה עליה שידוך, ומנקה שכלואה בגיהנום הזנות. מאידך החסד שנוצר בחיבור בין שתיהן זוהר ביופי שלו בתוך סבך האינטרסים, הצביעות והאלימות שמקיפה אותן. היופי הזה גם בא בדמותן של הזונות האחרות בבורדל: באשה, רייזל והינדל. מאחורי כולן יש סיפור כואב שהוביל אותן אל הבחירה הטראגית. היופי הוא האופן שבו הן מוצאות את תעצומות הנפש דרך החברות והחלום להפוך גם את החיים בבורדל למרחב שמתקיים בו חסד אנושי". כאן באה לידי ביטוי העמדה ההומניסטית של שלום אש המוצאת מעט יופי ביצר החיים, ברוח המסרבת להכנע, באמונה עצמה של הנשים, המנותקת במחזה ממנגנוני השליטה של הממסד הדתי. מרבית הדמויות במחזה הן מורכבות ותלת-מימדיות. במובן הזה ניתן לבקר או להתחבר כמעט כל אחת מהדמויות. למעט הסרסור שלוימה . גם יענקל יש רגעי חסד וככל שמתקדם המחזה שהרצון שלו לחזור בתשובה נראה כאמיתי יותר. "אל נקמות" של אש כפי שאיתי מגדיר :" היא קלאסיקה יהודית,פיסת היסטוריה שמהדהדת, נראטיב שהוא חלק מההוויה שלנו כחברה וכעם. שלום אש מתאר חברה שכלפי חוץ מתנהלת באופן הגון, תרבותי, אך השדים במרתף עומדים לכלותה, כפי שקרה לעולם היהודי עשרות שנים מאוחר יותר. ואולי, בהקשר הזה, ניתן לראות את ""אל נקמות"" כמחזה נבואי". אלמנט נוספים המודגשים היטב בעיבוד של טיראן היא הדרמה המשפחתית וגם האופן שבו הורים מנצלים את הילדים שלהם ומחפצנים אותם לטובת הגשמת המאוויים האגואיסטיים שלהם. גםהרמיזה השקופה על הטרדות מיניות של יענקל'ה בבתו, אשר למרות תמימותה מרגישה שהיא גדולה מדי לשבת על ברכיו ולהענות לנגיעותיו . הניסיון של יענקל שפשוביץ', גיבור המחזה, לקיים עולם שבו מתנהלים זה לצד זה שני סולמות ערכים כל כך מנוגדים בתכלית, הינו ניסיון המועד לכישלון, הוא מייצר בהכרח קריסה טראגית של שני העולמות. העלילה והדמויות בעיבוד של איתי ורוזנברג מסמלות את התפיסה של שלום אש שאין כפרה , לא ליענקל'ה שמחליט להכניס ספר תורה, לא לשורה שיצאה מהזנות ונשאה ילדה בת, וגם לשאר הדמויות. כמו אש טיראן ורוזנברג אינם סולחים לדמויות , אינם מעניקים להם את הכפרה לה הן מייחלות, יחד עם זאת הם מנסים להציג את אנושיותם ומעניקים להן חסד, חמלה והבנה. ההצגה "אל נקמות" של אש בעיבודם של טיראן ורוזנברג , היא בעלת עצמה ואפילו יראה, בבימוי מסונכרן ומדוייק של טיראן , עם משחק נפלא של אלון דהן ,הלנה ירלובה ,אנסטסיה פיין עם תפאורה של עולם של מעלה ועולם של מטה עם משחקי האור וחושך המעצימה את החוויה. ההצגה מרתקת וחובטת בעצמות הצופים ,ומוסיפה חוליה נכבדת ,עדכנית, נוקבת ובועטת ,בשרשרת ההפקות של מחזהו של שלום אש. **************************************************************************************************** "אל נקמות" תאטרון הקאמרי מאת שלום אש עיבוד איתי טיראן ודני רוזנברג בימוי איתי טיראן משתתפים: ירדן ברכה, אלון דהן, הלנה ירלובה, יואב לוי, מיה לנדסמן, ערן מור, אנסטסיה פיין, נטע פלוטניק, ג'וי ריגר, ערן שראל. תפאורה ערן עצמון תלבושות מוני מדניק מוסיקה דורי פרנס תאורה נדב ברנע תנועה גלעד קמחי הפקה מוסיקלית עמית פוזננסקי

 
אל נקמות
הקאמרי
צילום דניאל שריף.
אל נקמות
הקאמרי
צילום דניאל שריף
אל נקמות
הקאמרי
צילום דניאל שריף.