פורטל הנשים הראשון בישראל
  www.wol.co.il
נש"ר נשים ברשת
יום ה', טו’ בתמוז תשע”ט
    דף הבית  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  יצירת קשר  
 
13:42 (07/01/13)
אילנה כהן
כנסו לבלוגים של נש"ר http://nashimbares het.wordpress.com/
 







.
דווקא בשבוע מחאת האתיופים אילנה כהן פנר (לשעבר חדידה), במכתב לעמוס עוז לאחר מותו אותו הקריאה בארוע "פוגשים השראה" ביד לבנים רעננה. 17.00.הסרטון משודר החודש בערוץ 98 בימי ד' בשעה 14.00 ובימי ה' 17.00.צילום: אווה פיינגולד
07:25 (05/07/19) אילנה כהן
תגיות: עמוס עוז, ללא עוז, סלאח זה לא ארץ ישראל, אילנה דיין, קיבוץ חולדה, רון חולדאי, אילנה חדידה, פוגשים השראה

לסרטון ביוטיובלעמוס עוז היקר שלום רב מותך הפתאומי בסוף דצמבר האחרון, יחד עם הקולות והמראות שחוויתי בכנס על חבלי קליטה והתמודדות, של יהודי ארצות ערב בשנות ה50 וה60 גרמו לי לכתוב לך ממחשבותיי שהעיקו עלי במשך שנים ולא העזתי! בראיון של אילנה דיין ב"עובדה" , ספרת ,שהילדים בקיבוץ לעגו לך, התעללו בך ואפילו היכו אותך בהיותך נמוך וחיוור לעומתם. זאת למרות שבקיבוץ ידעו על דודך המפורסם, פרופ' קלאוזנר מהאוניברסיטה העברית בירושלים. זה הזמן לגלות לך, שגם אני הייתי ילדת חוץ בחולדה. באותה תקופה היית בצבא ולא הצלחנו להיפגש. הגעתי לקיבוץ בגיל 14,בשנת 1959 יחד עם אחי, לאחר מות אבינו. אך לא הגעתי "חמושה" עם שם צברי כמו שלך -"עוז ",לא שיניתי את שם משפחתי והוא נותר חדידה, שפרושו בערבית ברזל. ואכן הייתי אמורה להיות איתנה כברזל כדי לשרוד שם. מאחר והקיבוץ הוקם ע"י גרעין גורדוניה האשכנזית, לא היה בקיבוץ אף חבר ממוצא ספרדי. עם השם חדידה וכמי שמדברת צרפתית עם אמא , כבר מהרגע הראשון קבלתי את החותמת "ילדת חוץ שהגיעה מארצות ערב ". כך שאם אתה נפגעת מיחס הילדים אליך תוכל לשער מה עבר עלי. הייתי ילדה רזה , ללא כושר פיזי .לעגו לי על זה שדברתי צרפתית עם אמי, על זה שהגעתי אחרונה בקטיף הכותנה בשדה (ברגעים קשים אפילו התחברתי לסיפורים ולשירים של העבדים שחורי העור, בשדות כותנה..) . הילדים בכיתה לא הרביצו לי כמובן , ולא ממש התעללו בי אבל התנשאו והסתכלו עלי מלמעלה. יחסם זה נבע לא רק מהמפגש עם עירונית בת תרבות זרה, אלא חלחל מהמבוגרים, ומהמורים אל הילדים.עלי להודות, שהקיבוץ קיבל אותנו, דאג לנו , ישנו באותם החדרים עם ילדי הקיבוץ, אכלנו באותו חדר האוכל באותן השעות, היתה לנו גישה לחוגים , הלימודים בקיבוץ היו ברמה גבוה, גם בזכות המנהל עוזר חולדאי ז"ל אשר חשף אותנו להשכלה רחבה. כילד רגיש ודאי הרגשת כמוני את עוצמת הלחץ החברתי. חבל שלא נפגשנו אז ולא יכולתי לשתף אותך בקשיים שלי. בתחילה כל ציוץ והערה של ילד השפיעו על מחשבותיי ועל התנהגותי. זכורני כיצד אילצתי את אמי לחזור בלילה בטרמפ מהקיבוץ. לעמוד ולחכות בסיבוב נחשון בחושך לאוטובוס לתל אביב, בתקופת הפדאיון, משום שבת כתתי צייצה שאמי מנצלת את הקיבוץ כשהיא נשארת ללון בו. אני לא יודעת איך אתה הצלחת להשתלב ולעבור את המשוכה. תאר לך שהצלחתי להעלות את ערכי לאחר ששיחקתי עם בת כיתתי אביגדורה ז"ל בהצגה על דז'יגאן ושומאכר באידיש, לתדהמת חברי הקיבוץ. שפה ששמעתי מסבי וסבתי יצחק וגיזלה זיידמן שהגיעו מרוסיה ורומניה למצרים . עם הזמן נקלטתי, בקיבוץ אולי מפני שהייתי תלמידה טובה וילדה טובה , שאינה עושה צרות, ואולי גם בגלל שכתבתי בעלון הקיבוץ. אבל החותמת שהטביעו בי כילדת חוץ נותרה בנפשי לאורך ימים , שנים לאחר שאחי ואני עזבנו את הקיבוץ. משהצלחתי לאחר השנה הראשונה לזכות סוף, סוף בהערכת המורים והילדים, להיות מקובלת בחברה וליהנות מהחופש ומהעצמאות שבקיבוץ, החל קסמם של חיים אלה, לפוג. התחלתי להתבונן על התנהלות החברים , ולפתח עין ביקורתית. למשל, צרמו באזני הכרזות על השוויון בעוד שחלק מהחברים היו שווים פחות. אי השוויון התבטא כבר בסידור העבודה, המשפחה שאימצה את אחי שלמה, הוצבה תמיד לניקוי שירותים. או שפתאום לרון חולדאי, הבן של מנהל בית הספר עוזר חולדאי, הותר לרכוש אופניים (יש לזכור שלהיות בעל אופניים בסוף שנות החמישים היה שווה ערך כמעט לבעל מכונית היום ) . חבל שלא הגעת לכנס שנערך לרגל סגירת בית הספר בחולדה , לפני מספר שנים. על הבמה עלה לונק המחנך שלנו, שכבר היה זקן וכמעט עיוור ובקושי עמד על רגליו. והמשפט הראשון שיצא מפיו היה: "לאורך השנים נתנו מחסה למאות ואלפי ילדים מוכי גורל". כן, זהו אותו מחנך שהוזכר בהספדים שנאמרו עליך. מחנך שהצליח לשלב ולהביא לאינטגרציה בינך לבין ילדי הקיבוץ וילדי החוץ האחרים. כסופר כתבת את "פה ושם בארץ ישראל " תיעדת את הזעם הקיים בעיירות הפיתוח .זה היה בשנת 1983 ומאז לא כתבת יותר על האפליה נגד המזרחים בארץ. כמובן שכתבת על מה שהרגשת שנכון לך. נלחמת למען השלום והשיוויון לערבים ושכחת את המאבק על הקיפוח של עדות המזרח? אני מנסה להבין מדוע. אולי בגלל שהיום מיטשטשים הגבולות בין אשכנזים למזרחים. מעריכה תרומתך לספרות העברית מאוד ומכבדת את ספריך ובמיוחד את "סיפור על אהבה וחושך" ספר שבו למדתי להכיר ולהעריך אותך כאדם וכיוצר. בכבוד רב ובהוקרה אילנה כהן-פנר לשעבר חדידה