פורטל הנשים הראשון בישראל
  www.wol.co.il
נש"ר נשים ברשת
יום ג', ח’ בתשרי תשפ”ב
    דף הבית  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  יצירת קשר  
איתרע הגורל שפרסום תרגום "פרקי קפריסין" שכתב סבי יצחק פאנער ,יוצא לאור בימי קורונה. אולי בימים אלו נוכל להרגיש ,בזעיר אנפין, את שעבר על מעפילי אחרי שגורשו מביתם, ונשלחו למחנות עבודה , ובדרך לא דרך עלו על אניות בתקוה להגיע לישראל וגורשו נכלאו במחנות המעפילים בקפריסין.
19:57 (11/04/20) אילנה כהן

"פרקי קפריסין"- מאת יצחק פאנער מתוך הספר :"אין אייגענעם האפן" - בנמל שלנותרגום מאידיש: אסתר איידלמן, מרים ניימן- ביסק . הקלדה : יפה זהבי עריכה: יפה זהבי, אילנה כהן-פנר** פרקי קפריסין הם חלק מספרו של סבי באידיש "אין איגענעם האפן" (בנמל שלנו) הכולל לקט סיפורים, כתבות , ותיאורים של מלאכת הקמת המדינה בציון האורות והצללים במשימה מופלאה זו. במבוא לספר מציין פאנער את הפרקים "טרנסניזדריה " ו*קפריסין * שילב ברגע האחרון תוך ידיעה שאינם מתאימים לרוח הספר ."מן הדין היה לכתוב ספר נפרד עליהם בעצם שני ספרים . שנים הסתובבתי עם הרעיון הזה אבל חלפה שנה ועוד שנה ומשום מה לא הגעתי לזה . לפיכך חשבתי אם לא ספר אז לפחות שיכנסו מספר קטעים , סקיצות וכתבות שנכתבו במחנות ואחרי השחרור.כך שהקורא יוכל לדמיין ולהרגיש מעט את החיים בשני המחנות ." שטה אניה בים. בספינות קטנות ורעועות מפליגים בחורים ונערות (ומאוחר יותר משפחות שלמות), לעבר ארץ ישראל למרות כל האיסורים והגזירות של האנגלים. ימים ולילות שטות ספינות המעפילים על גלי ים סוערים ועליהן מעפילים נואשים הנאבקים בגלים סוערים. כאשר "טיול" כזה מצליח , בלילות חשוכים, בגבולות רחוקים ומסוכנים, בחורים מן ההגנה, לפי סימנים מוסכמים, היו מחכים לספינה, והנוסעים המותשים היו מועברים במהירות אל יישובים שונים בארץ. אבל ברוב המקרים האנגלים היו מגלים את ספינת המעפילים כבר בלב ים, ושולחים אוניות מלחמה כנגד "השונא" הגדול. משהתקרבו אוניות האנגלים אל ספינת המעפילים היה מתפתח קרב מר בין שני יריבים, בין האנגלים עם כלי נשק מודרניים וספינות מלחמה מצוידות, לבין הספינות הקטנות והרעועות של המעפילים על ציודן ה"מודרני" כגון אבנים, מקלות, קופסאות שימורים ריקות, ובקבוקים... מקרים כאלה תמיד היו מסתיימים, כמובן, בניצחון של האנגלים ובגירוש המעפילים- לקפריסין בשנים 1945-1948. המעפילים גורשו לקפריסין מהספינות "מולדת", "שבתאי לוז'ינסקי", "קוממיות", "גאולה", "תיאודור הרצל", ומספינות רבות קטנות של מעפילים מעטים . כמעט כול המעפילים הפגינו התנגדות למדיניות של ממשלת בריטניה, כך שלא בנקל השיגו האנגלים את "הניצחון". ב"שירון קפריסין" – נכללו מבחר משירי המחנה בשפות שונות, אשר נאספו ותורגמו ע"י השליח המוערך בתקופה ההיא, דב נוימן (היום הפולקלוריסט המוכר ד"ר נוי) ואחיו המלחין מאיר נוי, אשר גם הלחין את רוב המוסיקה לטקסטים האלה. ירון המחנה גם נכלל גם השיר הפופולארי "שטה אנייה בים" (מוסיקה מאת ד"ר ל. סאבו) גירסא מקורית שירון קפריסין "פאן יורק" ("קיבוץ גלויות") ופאן קרסנט ("עצמאות") לשתי אוניות המעפילים "קיבוץ גלויות" ו"עצמאות" היה יותר מזל מאשר לאחיותיהן לצרה. לספינות האלה האנגלים התכוננו כמו ליריבים רציניים שצריך להמציא נגדם טקטיקת מלחמה אחרת מאשר זו שהשתמשו בה נגד הספינות הקטנות. "קיבוץ גלויות" ו"עצמאות" על 9000 הטון שלהן ביחד –היו שיא הגאווה של ההעפלה היהודית. כנגד שני "ענקיות" אלו שלח הפיקוד האנגלי לא פחות מ-10 אוניות מלחמה עם אדמירל בראשן. בעבר השיטו אוניות אלו משאות בלבד ויכלו להוביל לכל היותר 700-800 אנשים. ואילו במסען זה הן הכילו את המספר הרב ביותר של מעפילים בכל סיפורי ההעפלה: 15,000 נפשות! יתרון נוסף למעפילים בשתי האוניות הללו היה בכך שהנסיעה ונטישת בתיהם הישנים שלהם בגולה אורגנו כמעט באופן חוקי. ואף למעלה מזה: הממשלה הרומנית תמכה בעליה הזו ועזרה לארגן אותה. היה זה החודש האחרון של שנת 1947. למחתרת היהודית בארץ ישראל היו הצלחות. לברית המועצות היה אינטרס גדול ביותר לעורר התנגדות לבריטים ולהקשות עליהם להתמודד עם הישוב בארץ. מכל הערים והעיירות הרומניות נסעו רכבות מיוחדות עמוסות בנוסעים יהודים לכיוון הים השחור. בנמל בורגס הבולגרי התקבצו עוד מעפילים, וכאשר המעפילים הבולגרים על החוף בבורגס הבחינו בשתי הספינות בים , שעליהן התנוססו בחופשיות דגלי כחול לבן, אפילו המפוכחים ביותר שביניהם לא הצליחו לעצור את דמעותיהם כשהם הצטרפו ועלו לאניה. עולה השאלה: איך נכנסו בכל אוניה כזאת 7,500 יהודים? כותב שורות אלה, שהיה אחד מהנוסעים המאושרים...לא יכול להבין זאת עד היום!!! "הקבינות" הזכירו שובכי יונים או תיבות עם קוביות קטנות לאחסון כביסה. בכל תא כזה שכנה משפחה בת שלוש נפשות. משפחות גדולות יותר- קיבלו "שיכון" כפול. ב-2,500 "קבינות" אלו "גרו" בכל אניה כ- 7,500 מעפילים . האמינו לי, כל כך בנוחות כמו בשובכי היונים ההם....יהודים כבר מזמן לא שכבו כל כך מאושרים. "מותרות " כאלו הם כבר מזמן, מאוד מזמן לא הרגישו... בלילה שבין 31 בדצמבר וראשון בינואר 1948, שתי ספינות המעפילים שטו לנמלים במים הטריטוריאליים של קפריסין, מלוות על-ידי 10 ספינות מלחמה בריטיות. קפטן בריטי העביר מסר בשם האדמירלות, דרך הקפיטן שלנו (בחורון בן 23-24): " לכל הנוסעים היהודים, ברכות לבביות לשנה החדשה..." בראשון בינואר, אחרי הצהריים, ה"יישוב" היהודי מאחורי גדר התיל בקפריסין, שמנה אז יותר מ- 15,000 תושבים, הוכפל ביום אחד .בין שירי המחנה הקפריסאי, רציניים והומוריסטים, אהבו את השיר הבא: על הדרך עץ עומד עומד הוא מנומנם נוסע יהודי לישראל קמה מהומה . נוסע יהודי לישראל מפנים לו דרך אוניות ממול יקבלוהו במלא קיטורן... אוניות מלפנים, אניות מאחור חי ושמח נוסע יהודי לארץ ישראל נוסע כמו מלך... אוניות מימין ואוניות משמאל באות הן לברכו נוסע יהודי, לארץ ישראל, מגיע לקפריסין.... המכתב הראשון יותר מ- 15,000 מעפילים הגיעו לקפריסין בתחילת ינואר 1948, מספר העצורים הוכפל ויותר- בן לילה. המחנה מנה כבר קרוב ל32,000 יהודים. התושבים הותיקים בקפריסין יעצו למעפילים החדשים לא לכתוב כלל מכתבים לקרוביהם מיד כשהיגיעו. המכתבים המאוחרים יותר- תמיד יוצאים טוב יותר מהראשונים... אני רואה שהם צודקים, אנחנו כבר כאן זה השבוע השלישי, ולאט לאט מתחילים להתארגן ולהסתכל על הכל בעיניים יותר מתונות מאשר בזמן ההגעה... לא צריך לשכוח שאנחנו, "הירוקים", נפלנו לאמצע החורף וגרים באהלים לבנטיניים כמו של צוענים הצצים בשדות ריקים מאחורי העיר... אבל אין צורך להיבהל מהמילה "חורף". כאן לא צריך להסתתר משלג עמוק, מסופות קור כמו אצלנו ברומניה. לא, כאן זה לא יכול לקרות. כאן לחורף אין שליטה. לפעמים קורה שמלך החורף שולח גם לכאן את החיילות של ממלכתו הצפונית. לכבוש את ה דרום. השמים מתכהים. הים יוצא מכליו. מתחיל לקצוף ולרעוש בכוונת הרג. הסופה קורעת ללא רחמים את האוהלים שלנו. והנה נדמה שכל האוהלים שהקמנו במאמץ גדול- נהרסו והתפרקו לחתיכות. נעשה קר ומתחילים להתכרבל במלבושים חמים. הקרבות האלה – בין צפון לדרום אינם אורכים לזמן רב ומסתיימים בנצחון של הדרום והשמש שבה לזרוח ולחמם. והים??. הים צוחק: הפחדתי אתכם אה? התלוצצתי ,רק התבדחתי לא יותר... המעפילים החדשים עדיין לא התרגלו לאוהלים הצועניים הקטנים האלה, ומביטים בקנאה על תושבי מחנות קפריסין הותיקים הגרים באוהלים הלבנים כפולי היריעות. חוץ מזה- המעפילים החדשים סובלים מהריח. זו מכה אמיתית. מאות האוהלים מוארים בלילה בפחיות של נפט שנבנו מקופסאות שימורים ריקות. גם "מטבחי שדה" שהורכבו לבד בסגנון מחנות טרנסילבניה ומחנות אחרים, מחוממים בבנזין שחור לא מזוקק. האוהלים שהיו מסביב למטבחים הקולקטיביים הללו היו שחורים מפיח. הריח היה מורגש באוויר. לא משנה במה נוגעים, הדבר היה ספוג בריח ובפיח. הפנים מלוכלכים, הבגדים מוכתמים, כל היום יורקים, משתעלים, מקנחים (את האף) ומכחכחים (בגרון)... ותיקי קפריסין צוחקים מאיתנו. הם קוראים לזה "צרות של משי", מנחמים אותנו שעם הזמן נתרגל. הם, "הותיקים" יכולים לצחוק. הם כעבר חטפו את הטוב ביותר, כמו "הנסיכים" במחנות ה-61 וה-62 .הרחק שם המטבחים גדולים, אוהלים לבנים "רחבים", "אמיתיים" עם ארבעה קירות, כל קיר 3 מטרים ועם גג אמיתי". מרחוק האוהלים האלה נראים כמו בקתות כפר של גויים, עם קירות לבנים מטויחים. והנה ממול – בקתות הצוענים שלנו, וילות אמיתיות, (ממש גורדי שחקים). כשנכנסים לאוהלים האלה – נדהמים מהמותרות. הלב מתרחב: שולחנות אמיתיים, ספסלים, ארוניות, מצרכים, ואפילו שטיח על הרצפה! הקפריסאים הותיקים עדיין זוכרים את הזמנים כשהיו זרוקים ברחובות תבניות פח שלמות, ארגזים ריקים, גיגיות וקופסאות. ככל שהזמן עובר- המצב נעשה יותר קשה. "ענף" הייצור הביתי החל בהדרגה להתפתח, לצמוח. התחילו לאסוף את הזבל ולקנות את כל האריזות, אספקה, וחומרי הגלם .בחנויות שבשוק הקפריסאי התחילו להופיע: דליים לשתייה (מים), שולחנות קטנים, שרפרפים קטנים, שידות קטנות ומוצרי מותרות אחרים.. "היום" ארגז פח משתווה לזהב, ורק המעמד הגבוה יכול להרשות לעצמו לרהט ולהפוך לבעל הבית (להשיג מעמד של "באלעבאטישקייט"). אבל עלינו, החדשים"- שהגענו ב"קיבוץ גלויות" וב"עצמאות" – מסתכלים הותיקים בביטול: גם אנחנו מעפילים! אנחנו רק התיישבנו (באוניה) ברומניה ונסענו הישר לקפריסין! לא כמו בעליה א'... ומספרים לנו כאלה מעשיות שהשערות סומרות... מעשיות על גניבת גבולות, על חיים והישרדות יום ולילה ביערות, על ספינות ששוטטו במשך שבועות, על אוניות טרופות, על קרבות עקובים מדם עם האנגלים, על מתים ופצועים, רעב, קור, פחד מוות. מכאלה מעשיות אנחנו לגמרי שוקעים, מרגישים קטנים וחסרי ערך. רוב המעפילים במחנה שלי הם יהודים רומנים, הונגרים ובולגרים. מסתובב אני בודד בין מאות אוהלים, מחפש אולי אמצא איפה שהוא סופר יידיש תועה, או אולי לפחות מישהו שקורא יידיש.-אך אין בנמצא!. והנה- איש צעיר שמדבר יידיש פולנית. -מאיפה, חבר? -מגליציה -מאיזו עיר? - מזלוטשוב -זלוטשוב- זה משמח אותי- שמעת פעם את השם "הלפרין"? -נפתלי הלפרין? -לא, משה לייב -שען אולי? -לא, יותר מקלקל שעונים, שונא את כל התיקתקים התקועים. השולטים, והמונוטוניים.... -מה אתה אומר? - שום דבר... שלום! - שלום! הים נושם עמוק וברציפות. הוא מקשיב למהומה ולשאון. לשפת "המישמאש" (הערבוביה) המשונה שרוחשת כבר שנתיים בגבולות. ממדינות ויבשות שונות האנשים כאן התאספו עם פרצופים ותווי פנים וגוף שונים: שפות, תרבויות, מנהגים, אבל כולם מאוחדים על ידי גורל משותף, כולם פגועים ופצועים מתילי שנאה ורשע שספגו, כולם שתו את ספלי התרעלה עד תום. רמוסים, מושפלים, מעונים, נלעגים, עם פצעים ישנים וחדשים, התאספו כאן בדרכים ומכיוונים שונים. התקבצו בזרם עוצמתי וקורע- זרם שכבר לא נותן לשום דבר לעמוד בדרכו אל אדמתו המיוחלת, אל ארבעת הקירות השייכים לו. התיאטרון האידי בקפריסין המעפילים של ה"פאנים" (פאן יורק- קיבוץ גלויות, ופאן קרשצ'ן- עצמאות) שהגיעו בתחילת ינואר 1948 -הביאו לקפריסין מעל 15,000 יהודים רומנים- ובכך הכפילו את "הישוב". מיד עם הגיעם מצאו במחנות שנקראו "מחנות הקיץ" – בניין תיאטרון מוכן. התיאטרון הזה עבר מספר שיפוצים עד שקיבל את צורתו הנוכחית. בנו אותו המעפילים הראשונים עם נ' בראשם אשר במו ידיו סילק ואסף משטחי פח ויריעות בד, קרשים וארגזים קטנים. בעזרתם של מספר חובבים- הקימו את המבנה. רק לבמה היתה תקרה וגג. אבל ל"אולם" היו רק קירות קטנים, נמוכים, מפח. יתר על כן, יריעות הפח היו ישנות, רעועות, עם סדקים רבים וחורים. ההצגה הוצגה על רקע הנוף הקפריסאי המקורי. השמים הציוריים הקפריסאים על כוכביהם המאירים היוו את התפאורה להצגה. העדר התיקרה לא היה חיסרון, אלא להיפך: בחודשי הקיץ תפאורה טבעית זו הפכה ליתרון: מתחת לשמים הפתוחים היו המעפילים מתאווררים ומתרעננים לאחר החום הכבד ששרר במשך היום. אולם בחורף סבל קהל הצופים מקור צורב... הקור עצמו היה חצי צרה..למרות הקור – לא היה מעפיל שמנע עצמו מללכת לתיאטרון. גרועים ביותר היו הגשמים בזמן ההצגה. אולם הסערות היוו בעיה גדולה. לא פעם קרה שבזמן סצנת האהבה הדרמטית ביותר- פרצה סערה ובעקבותיה- אנדרלמוסיה גדולה: משטחי הפח החלו להזדעזע ולדפוק בחוזקה רבה כל כך....עד שהלב נחמץ למראה הנאהבים המסכנים... התיאטרון משך קהל קפריסאי מסוים שניתן לחלקו לשלוש הקטגוריות: ● קהל שקנה כרטיסים והביא עימו שרפרף לשבת (בתיאטרון לא היו כסאות) ● - קהל שבכל הצגה נתלה על קירות התיאטרון וראה את ההצגה דרך החרכים והחורים. ● קהל שטיפס על יריעות הפח. כאשר המסך עלה עשרות צופים נראו רוכנים מלמעלה.... בני שתי הקטגוריות האחרונות היו מבקרים באופן קבוע בחזרות שלנו- מהצד השני של הקירות. עם עיניהם הם כיסו את כל החורים שביריעות הפח. לפני שהפרמיירה זכתה לצאת לאור – כבר חצי מאוכלוסיית המעפילים ידעו את שיריה ודקלמו את הטקסטים בעל-פה...לפעמים שלטו בטקסטים טוב יותר מהשחקנים עצמם... מנקודת מבט העלאת המוראל, ודאי הייתה זו הצלחה שתיאטרון גדול ומודרני- היה מאחל לעצמו. אולם במקרה שלנו, ובעיקר בהתחשב בכך שהיה מחסור ברפרטואר תיאטראלי... היה בפופולאריות הזו אסון לתיאטרון. לאחר ההצגה השלישית, לא היה כבר בפני מי להציג... למען האמת... התיאטרון התבסס בעצם רק לאחר העלייה הרומנית הגדולה. לפני כן הועלו הצגות לעיתים רחוקות. התיאטרון היה נטוש. נ', כמו כלב נאמן, שמר על המבנה שלא יפורק ושהקירות לא יילקחו לצרכים האחרים של המעפילים... איש משונה היה נ. זה: מאז ומתמיד היה מאוהב בתיאטרון, למרות, כנראה, שהתיאטרון מעולם לא החזיר לו אהבה... היה זה יהודי בשנות החמישים שלו, גבוה וחזק. בעל עיניים טובות, בעל ידיים שריריות וחזקות. מראהו היה יותר כמתאגרף מאשר כשחקן... הוא נהג לספר על כל התפקידים בהם שיחק.. תוך שהוא משחק אותם עבור קהל מאזיניו... נ' היה מספר מעשיות ארוכות על השחקנים המפורסמים שכיכבו במקומותיו ושאיתם שיחק. הוא דיבר עליהם כדבר על חברים אינטימיים וקולגות. הוא קרא להם בשמותיהם הפרטיים. לדוגמא: "ג'ו (קסלר) היה תמיד אומר לי..." , או: "מישא" (פיז'ן") לא נגע בי". או: עם מאלין (פיקאן) שיחקתי בשנת..." נ' זכה במהרה להגיע למעמד של עולה לארץ.. איחלנו לו מזל בדרכו האומנותית. הברכות שלנו, כך התברר, לא התקיימו. באוניות החדשות הגיעו לארץ הרבה חובבים ובעלי מקצוע מזויפים. תחת הנהגתו של מ. י. שניידר האנרגטי והכישרוני, במהרה הוקמו הרכבים ותזמורת, אמני במה, סופרים ומנהלים אמנותיים (אני הקטן). כן, לתיאטרון היה גם מלחין הבית ( ד"ר מ. סאבו). בהרכב ההוא נתגלו הצעירים מרים שמוקלר- כץ (היום השחקנית המאוד כשרונית: מרים זוהר) רות פישמן (היום זמרת שירי העם העבריים- אידיים: רות מימון). המשורר הצעיר א. רינצלר, מ. זאנד, משה שמוקר, ואחרים. התיאטרון העלה יצירות והצגות משל שלום עליכם, פרץ, גוגול, צ'כוב, אש, שירי עם מבוימים ומחזות זמר קלילים. כך למשל המחזה: "ההווי שלנו"- מאת יעקב פרידמן שלנו (שהיה אז בקפריסין) שזכה להצלחה עצומה.. התיאטרון שלנו נעשה לשם דבר אפילו ב"חלונות הגבוהים", פקידי הג'וינט והאחרים הפועלים מ"הבית- הגדול" בצד השני של הגדר, כמעט והעלה את התיאטרון שלנו לדרגת "תיאטרון ממלכתי" שנתמך ע"י הג'וינט. בכל פעם, כשארץ ישראל "קרעה" מאתנו כוח עבודה חיוני מהתיאטרון, עוד אפשר היה להשלים את מקום הנפקד.. אולם, כאשר העוזבת הייתה אישה-מקומה נותר ריק. ערכן של הנשים במחנות נמדד בזהב! לא נותרה אפשרות אחרת, אלא לחזור לזמנים של גולדפאדן (אברהם גולדפאדן- היה מחזאי ובימאי תיאטרון): כשגברים שיחקו תפקידים של נשים... כן, ההגנה לא נחה. כשהאנגלים חושפים מנהרה סודית אחת – יחפרו מיד שתיים אחרות. אנשים נעלמים באופנים שונים. כבר כמעט אין עם מי ובשביל מי להציג, ועדיין התאפשר לנו לסיים את תקציב התיאטרון עם "חתנים" של גוגול. ואז... מגיעה בשורה גדולה: קפריסין מתחסלת! ההרכב (אנסמבל) הקטן עדיין מגיע, מכח ההרגל, מדי יום בזמן המוסכם, לחזרות. מסתובבים סביב הבמה הנטושה. הבמה שהעניקה כל כך הרבה תוכן ואחיזה! מהרהרים בפרגוד, באביזרי התיאטרון, במנורות הלוקס, בווילונות הלבנטיניים הדהויים- הכל נקנה בכל כך הרבה מאמץ, והורכב בכל כך הרבה אהבה, ומקבלים איזו צביטה בלב. אני נשבע- זה כואב קפריסין צוחקת. מהרגע שהוקמו האוהלים הראשונים, מיד נולד הומור מחנות קפריסין, נבנה ופרח פולקלור ספציפי מיוחד קפריסאי. הבה נציג מספר דוגמאות: למילה "מעפיל" נולד הפירוש הבא: המילה מעפיל מקורה במילה "מפיל" (באידיש), לפי ההסבר הבא: האוניות שהיו אמורות להמשיך בדרכן (בהריונן) עד חיפה, "הפילו" בקפריסין... חלק גדול מהשליחים מארץ ישראל- לא היו אהודים על המעפילים, בגלל גאוותם, הם היו מביטים על המעפילים מלמעלה למטה. לכן בדיחות רבות נוצרו עליהם. הנה אחת מהן: -מה ההבדל בין שליח לבין תרנגול הודו? - ההבדל הוא קטן: לשניהם יש נטייה להתנפח, אבל תרנגול הודו, כשהוא מתנפח, הוא מוריד את האף. לעומת זאת: השליח מרים אותו... "מולדת" היה שמה של סירה שהצי האנגלי גבר עליה ונוסעיה הובלו לקפריסין. אבל במחנות, השם "מולדת" הפך לשם גנאי: מי שהעז לומר למישהו את המילה:"מולדת"- עלול היה לקבל מכות. המילה "מולדת" הפכה למילה נרדפת ל: אידיוט, חסר-דעת, או פשוט- משוגע. מדוע דווקא מעפילי ה"מולדת" זכו לכבוד כזה? - לא ידוע! ייתכן שמעפילי ספינת "מולדת" הצטיינו במסירות ואחריות-יותר ממעפילי ספינות אחרות...הם התנגדו לאנגלים וכשהגיעו למחנה בקפריסין- הם נראו כמופרעים ומטורפים. אולי... קיימת גם גרסא אחרת: המעפילים מ"מולדת" היו בין הראשונים במחנות. הם היו ה"וותיקים". הם היו הראשונים שסבלנותם פקעה מההמתנה הארוכה. הם יותר מאחרים, יצאו מהכלים, התמרדו והתפרעו. אולי כאן נמצא המקור למילת הגנאי. אולם אלה הן רק השערות. למרבה הצער (יותר נכון- למרבה המזל) לפירוש המילה "מולדת" כעלבון לא נועד לאריכות ימים. עם חיסול המחנה הקפריסאי- גם המילה היידית הזאת נפחה את נשמתה הצעירה.(מולדת) לא נועדה להיכנס לאוצר מילות הגנאי האידיוטיות! לפחות שורות אלו יהוו אמירת קדיש ליום השנה ה-20 למותה.. ההומור הקפריסאי הגיב לשפע הרב של הפלגים במחנות בצורות שונות: הנה דוגמא לאנקדוטה כזאת: עם ההגעה של מעפילים טריים, היו הפלגים שולחים נציגים על מנת לארגן את הבאים לפי הפלגים אליהם השתייכו: פונה שליח כזה למעפיל חדש: -מאיזה פלג, חבר? - "מהשומר הצעיר" – עונה המעפיל. השליח שמח: - אם כך, בוא אתי. היהודי עם האישה והילדים, עמוס בחבילות ובצרורות, מסכים ללכת אחרי השליח. בחוץ דולף גשם סתווי דקיק. החולות עמוקים, רטובים... לאחר זמן מועט שואל היהודי: - עדיין רחוק? -כן- עונה השליח- עוד רחוק למדי... -ואיזה פלג הוא זה?- שואל היהודי, ומצביע על שורת אוהלים לבנטיניים קרובה. -זה "ביתר". - את יודעת מה, שרה?- פונה היהודי לאשתו. למה שניסחב כל כך רחוק? בואי כבר נשאר כאן. וכעת מספר קטעים מהשידורים ההומוריסטיים של הרדיו בקפריסין, פרודיות על השידורים הרציניים שהיו מושמעים כל יום ברמקול הגדול בהפסקות בין הצגות התיאטרון (ע"י מנחם זאנד). שידורים אלו הפכו לאטרקציות הגדולות ביותר למבקרי התיאטרון, דרכן הציגו את המחנה בראי עקום. הבדיחות, הפתגמים ושירי המחנה שנשמעו בשידורים אלו- יכולים גם הם להשתייך לפולקלור של מחנות הפליטים בקפריסין. מחברי התכנים היו מביאים את החומרים שלהם אל המנהל הספרותי של התיאטרון שהיה מעבד ועורך את החומר, ולאחר מכן מעביר אותו לוועדה לקריאה. נתחיל במכתב שכתב מעפיל, כביכול, להוריו ברומניה. יש בו לגלוג על הפלגים הציוניים המרובים שהיו, כמו שנאמר: פעילים במחנות. "....קודם כל אני רוצה להכיר לכם את המדינה היהודית, שקוראת לעצמה "קפריסין" ותושביה נקראים "מעפילים." המעפילים מוצאם מ- 70 שבטים שונים, ומדברים ב-70 שפות שונות. שבט אחד לא מבין את שפת השני, ולכן הם מתקשרים עם הידיים ולעיתים תכופות...עם אגרופים... השבטים מתחלקים לימניים, שמאלניים, מרכזיים, מתונים וקיצוניים. הם מחולקים לפי פלגים ואגפים. קיימים פלגים שמאלנים מהאגפים הימניים ופלגים ימניים מהאגפים השמאלניים ולהיפך. מזמן לזמן היו האנגלים משחררים מהמחנות מעפילים שלא היוו "סכנה לשלום העולמי": זקנים, חולים, נכים ונשים. אחרי הארועים האלו שתארתי , היעד העיקרי של המכתב ברור. היו בחורים שרצו בכל מחיר לעלות ארצה והם התחכמו. הם התחפשו לזקנים, נכים, או נשים. לזמן מה זה הצליח.:מאות מחופשים כאלה עברו את הוועדה עד אשר האנגלים הבינו שישנם יותר מדי נכים, יותר מדי גיבנים, צולעים, עיוורים וזקנים כפופים אשר עוברים את הפיקוח. עם הזמן הם (האנגלים) התחילו לחשוד שהנשים מאופרות ומפודרות יתר על המידה. וגם החזה שטוח מידי... התרמית נחשפה ונעצרה. אולם הנשים "האמיתיות" עזבו את המחנות לפי הקריטריונים והיה מחסור במין היפה... לאחר מכן נוצר מחסור גדול בכלות... הגברים התקשו למצוא כלות... החל מרדף אחר כלות... הגברים היו הולכים מאוהל לאוהל ושואלים: האם ישנה כאן כלה?" מיד הגיעו מכל האוהלים תשובות "אין!!!" או" למרבה הצער רק לפני שעה התחתנה..." לאחרונה ארע כאן המעשה הבא: בחור התרוצץ יום שלם כמו עכבר מסומם, לחפש כלה, ולא מצא.. רק לפנות ערב באה מולו בחורה. הבחור בנשימה אחת הצהיר את אהבתו אליה. בכוח רצה לסחוב אותה אל הועד הדתי (ראבינאט). ואז התברר שהבחורה הייתה.... בחור בולגרי שבדיוק ביום ההוא "עשה חזרה גנראלית לקראת הופעתו בפני ועדת העלייה הבריטית..." והנה "קטע" שמשקף את החיים "המאושרים" של המעפילים במחנות. בדווח הזה, המחבר מכליל גם את השליחים מארץ ישראל, שחלקם, כאמור, לא היו אהודים על המעפילים. "... ברגע שקבוצת עולים חדשים דורכת על אדמת המחנה- מנגנת תזמורת צבאית את "התקווה" ואת "גוד סייב דה קינג", וכבר מרחוק רואים שלט גדול ובו כתוב: "ברוכים הבאים". כל משפחת מעפילים מקבלת מיד שיכון מגורים בני 3 חדרים עם כל אביזרי הנוחות, עם גינת פירות ופרחים ליד כל בית. בשעות אחר הצהרים הקיציות- המעפילים שוכבים ומתקררים בצל עצי התאנה שלהם, והשליחים מארץ ישראל, ענפי תמרים בידיהם, מגרשים מהם את הזבובים..." וכך היו המעפילים, שארית הפליטה, מהמחנות,מהשחיטות, מהתליות ומתנורי הגז, צוחקים מאחורי גדרות ההפרדה החדשות. את הצחוק הגדול היהודי התמידי, צחקו והתבדחו על מר גורלם ועל רשעות העולם. וכמו שביאליק כתב בשירו "למנצח על המחולות" הטראגי שלו: "ואל ידעו שונאנו מה ששורף ובוער בלבנו" תרגום חופשי. המכתב האחרון בלילה האחרון כבר לא ישנו. ארזו, חיזקו, תפרו, קשרו חבילות, צרורות, שקי גב. במלאכה הזאת כל אחד מומחה. יודעים אותה כבר בעל פה, בעיניים עצומות. כבר כמעט עשר שנים שממשיכים באריזה ופריקה... כאילו שאנחנו ממשיכים לתרגל את פרשת "ויסעו ויחנו" "ויסעו-ס" (רבים) ארוכים, עצובים, ומדממים: טרבלינקה, אושוויץ, דכאו, טרנסניסטריה, אוזבקיסטאן, קזחסטן, דנובה, קפריסין... מארץ עצי התמר הירוקה ועד לארץ השלג הלבנה- כבר ביקרנו "עם הכאב והאנחות שלנו". החבילות, הצרורות, תיקי הגב כבר נדבקו לכבדים שלנו כמו גיבנות לכתפיים... הם נעשו כריות למראשותינו, הרהיטים של "הסלונים" שלנו.... לפני האוהלים הריקים והנטושים שלנו, זרוקים ארגזים, חתיכות בדים רקובים, קופסאות פח, שרק אתמול שרתו בתור כדים, צלחות, כלי בישול... כמו עכברים מסוממים מתרוצצים מאות כלבים, שבכאב ננטשו על ידי בעליהם. אם אתה מכניס את ראשך לאוהל נטוש, יכולה לקפוץ עליך חתולה, להביט בך בעיניים עצובות ומעוררות רחמים, ולילל בכאב, כמי שמתלוננת לך על מר גורלה... בתי הכלא עומדים ריקים, ללא השומרים. גדרות התיל נראות כמו הושענות חבוטות... הטרנספורט האחרון עומד עם המטען לפני השער. מחכים לספינה האחרונה. הנה מיד... ובמחנות לא ניתן היה למצוא אף יהודי. היהודי האחרון שעבר את השער, שבמשך 30 חודשים היה נעול, וקרע משכמו את הכותפת של הבריגאדה "העפלה". הוא ייפרד מ"המעפיל" האחרון שדורך ממש כעת על דרך סיפורה של ההיסטוריה היהודית... הוא יסיים באיחולי "לבריאות". קולו ודאי ירעד, ובעיניו תתנוצץ דמעה. דמעה יהודית חמה... עוד מעט קפריסין כבר לא תהיה "קיימת", אלא רק "הייתה". על מפת המרטירולוגיה היהודית יתווספו עוד נקודה, עוד שם, אלוהים הגדול, מי ייתן שיהיה זה כבר האחרון! השער נפתח לרווחה והטרנספורט האחרון נפרד מקפריסין. מצטלצל לו שיר: מארש החירות היהודי. שלא בכוונה החיילים והקצינים האנגלים מתנועעים לקצב המארש שלנו... שרים עם הציפורים שבשמים. שרים עם הים . כל העולם שר עכשיו את שיר החירות. *יצחק פאנער- מנהל תיאטרון האידי במחנות הגירוש של מעפילי קפריסין** מחבר המנון המעפילים. ** פרקי קפריסין הם חלק מספרו של סבי באידיש "אין איגענעם האפן" (בנמל שלנו )הכולל לקט סיפורים, כתבות , ותיאורים של מלאכת הקמת המדינה בציון האורות והצללים במשימה מופלאה זו. במבוא לספר מציין פאנער את הפרקים "טרנסניזדריה " ו*קפריסין * שילב ברגע האחרון תוך ידיעה שאינם מתאימים לרוח הספר . "מן הדין היה לכתוב ספר נפרד עליהם בעצם שני ספרים . שנים הסתובבתי עם הרעיון הזה אבל חלפה שנה ועוד שנה ומשום מה לא הגעתי לזה . לפיכך חשבתי אם לא ספר אז לפחות שיכנסו מספר קטעים , סקיצות וכתבות שנכתבו במחנות ואחרי השחרור. כך שהקורא יוכל לדמיין ולהרגיש מעט את החיים בשני המחנות . איתרע הגורל שפרסום תרגום פרקי קפריסין יוצא לאור בימי קורונה. ואולי נוכל בימים אלו להרגיש בזעיר אנפין את שעבר על הורינו אחרי שגורשו מביתם, ונשלחו למחנות עבודה , חזרו לביתם ובדרך לא דרך עלו על אניות בתקוה להגיע לישראל. ולבסוף גורשו נכלאו במחנות ,שוכנו באוהלים, ללא ציוד ואוכל במסורה. מבלי לדעת מתי ישוחררו ויגיעו ארצה. כשמעליהם מרחפת הסכנה שיוחזרו לאירופה. אסיים בתודה ענקית למרים ניימן- ביסק , אסתר אידלמן שתרגמו בשקדנות ובמסירות וליפה זהבי שהדפיסה ועזרה בעריכה. הקלדה : יפה זהבי

 
 
הצג מידע נוסף לכתבה
חזור לדף הקודםהדפס כתבה שלח כתבההוסף הודעה/תגובה
 שיתוף
חדשות
חדשות 2017
אמנות , גוף ונפש
תרבות ואמנות
טיולים ופנאי
סגנון חיים
נשים עסקים וקריירה
WIRED - מרושתת
היפות החיות
חינוך וחברה
עידן חדש
משפחה ואהבה
סרטים נשים ברשת
שירת קורונה
ארכיון נש"ר נשים ברשת