פורטל הנשים הראשון בישראל
  www.wol.co.il
נש"ר נשים ברשת
יום ד', יג’ בכסלו תשע”ט
    דף הבית  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  יצירת קשר  
 
13:42 (07/01/13)
אילנה כהן
כנסו לבלוגים של נש"ר http://nashimbares het.wordpress.com/
 







.
סיור לעיתונאים בבני ברק חל ביום חמישי. נפגשנו ברחוב רבי עקיבא פינת חזון אי"ש. בין המקומות הסואנים ביותר בבני ברק. הארד קור. ואם יש עיר ללא הפסקה באמת, לא כזו של סופי שבוע אפילו המוארכים - ימי חמישי-שישי-שבת, הרי זו בני ברק.בתמונה- בביתה של משפחת לוז, העומדת מצד שמאל – אפרת ברזל
07:40 (12/05/13) בלהה קלישר ברנר

במשך היום העיר סואנת. כולם אצים רצים לעבודות היום ולעבודת הבורא. ובלילה, המולת השמחות שנמשכות לתוך הלילה, העיר מרובת חתונות וריקודי שמחה מתמשכים, אין כמותם לשמח חתן כלה. מצווה חשובה! ומשמחה לעצב, לוויות ליליות לא עלינו, שכן אין להלין את המת, ובשעות הקטנות של הלילה אצים רצים בדרך כלל גברים ללימודי לילה, תיקוני חצות, ועם אשמורת ראשונה ימהרו האברכים כשמגבת עוטה את צווארם בדרכם לטבול במקוואות ולהתכונן לעוד יום של עבודת הבורא. המולה ודחיסות. שאול מייזליש היה מורה הדרך שלנו בסמטאות בני ברק אם לא נאמר מורה נבוכים. על קיומים של גמ"חים שהתברכה בהם העיר כולנו ידענו. "יש כאן כמה דירות שעל הדלת שלהן תלויים כ 200 מוצצים מכל מין וצורה" אומר מייזליש. נזקקתם למוצץ באמצע הלילה כשכל החנויות סגורות? בואו טלו, ובזמנכם החופשי החזירו חדש במקומו. גמ"חים של שמלות כלה, חלב אם, וכל מה שעולה או לא עולה על דעתנו. עזרה הדדית, זה הסוד שבעזרתו ניתן לגדל במינימום הכנסה הרבה ילדים. העיר נחשבת עיר חרדית אבל בהשוואה לערים חרדיות אחרות כמו ירושלים, אלעד וכדומה, היא יותר טולרנטית. חוזרים בתשובה מתקבלים פה ביתר פתיחות מאשר במקומות אחרים. העיר נפתחת יותר לעולם מבחוץ, לאט, בזהירות, תוך הפעלת בלמים ואיזונים, כמו טלפונים ואינטרנט "כשרים". פה ושם, בשוליים, נסדק גם קוד הלבוש אולי יהיה קצת פחות מוקפד. הגברים מתחילים לצאת לעבודה. חצי יום עבודה וחצי יום לימודים. משפחה המפורנסת רק על ידי האישה, חיה בדלות, מה שעוד שעלולות להתעורר בעיות שמערערות את המעמד המשפחתי. בעלת המאה הוא בעלת המלה. קופות צדקה גדולות בכל פינה. על עמודי העיר תלויות מודעות על השבת אבידות אפילו אם האבידה היא מוצץ. כאן לא מזלזלים בכסף קטן, כי הכסף הקטן הוא הכסף העיקרי. משפחת לוז, ארחה אותנו בביתה. כך, ביום חמישי, זו שליחות שבני המשפחה שמחים להקריב למענה מזמנם ומכספם. כשההכנות לשבת בעיצומן, לקח הבעל יום חופש, והאישה יצאה מוקדם מהעבודה כדי שיוכלו לארח אותנו, קבוצה של כעשרים עיתונאים, חילונים. המטרה - לקרב לבבות, לשבור מיתוסים ודעות קדומות. בואו הכירו אותנו בביתנו וראו שאנחנו לא מה שכתוב עלינו בעיתונים שלכם. יש בינינו טובים, רעים, נוכלים ואנשי חסד. ממש כמו אצלכם. דירה צנועה מסודרת ונקייה למופת. על הקיר תלויות תמונות רבנים. מסתבר, שאם מגרדים את ההווה של העיתונאים החילונים עצמם מגלים הורים שומרי מצוות, סבא שו"ב (שוחט ובודק) וסבתא עטוית שביס. הדור הציוני כבר בעט בדת. לפחות כך התרשמתי מאלו שהשתתפו בסיור. השאלות נשאלו על ידי העיתונאים הצדיקו את דעות המקובעות: איך מתחתנים ללא אהבה? למה פאה שהיא לפעמים יותר מושכת מהשיער עצמו? למה שולט הצבע האפור שחור בבגדים? מה היחס לציונות? ולמה החוזרים בתשובה הם בליגה ב'?. הבנתי מהתשובות שיש אהבה אמיתית שנבנית ומתפתחת עם הזוגיות, ושחשובה ההקפדה על הקודים של הלבוש, הן מבחינת הצניעות, והן מבחינת 'עשה לך סייג'. אברך הלבוש במדי החצר שלו, מהמגבעת עד הנעליים, לא יוכל להתפתות להיכנס לפאב. הלבוש שומר עליו. מגננה מתרבות הציוויליזציה הקלוקלת העוטפת אותנו, והחוזרים בתשובה? לדעתם, אם הם ימלאו אחרי הקודים של החברה אליה הם רוצים להשתייך, הם יתקבלו כשווים. לא כל החסידויות סוברות כך. עבדה איתי חסידת גור שהתקשתה לחתן את בנה. היא הסבירה לי שבשום פנים ואופן לא תתקבל כלה חוזרת בתשובה. אין לה ספק שהיא יכולה להיות יותר צדקת וחסודה מהרבה חסידות גור עצמן, אבל הלחץ החברתי כופה עליהם הר כגיגית. יש תחושה שבנושאים מסוימים ננוע בקווים מקבילים. הטיבה להסביר זאת אפרת ברזל שהגיעה למשפחת לוז לפגוש אותנו. אפרת ברזל היא חרדית חוזרת בתשובה. היא הייתה עיתונאית הקשורה לברנז'ה התל אביבית. עברה עם משפחתה תהפוכות וכיום היא חרדית, אימא לשמונה ילדים בלי עין הרע. נודע לה על מפגש אצל משפחת לוז מ.. אביה שהוא עיתונאי, חילוני כמובן, שהשתתף בסיור. היא פרסמה במקו כתבה שכותרתה "לא תדעו לעולם" , החילונים והחרדים לא יפנימו את הרגשות אלו של אלו. קווים מקבילים. כך על קצה המזלג, שאלות שבלוניות, תשובות קצרות מוגבלות בזמן שהוקצב, הכול על פני השטח, נגענו לא נגענו. הסיור המשיך לביקור בישיבות מפורסמות, לגבעות שאותן קנה יעקב הלפרן בשנות הארבעים של המאה העשרים, ותרם לרב כהנמן את אחת הגבעות עליה נבנתה ישיבת פוניבז', המולת הלומדים מעוררת קנאה. כל היום כל יום. יושבים ולומדים. בדרך כלל בחברותא. זוגות זוגות של לומדים, האחד חזק יותר כדי שימשוך את חברו. לומדים בקול. הרעש באולם גדול, אבל כל זוג מרוכז בעצמו, הרעש של הלומדים מסביב לא מפריע. לא נראה לי שהם על ריטלין. רק לנו, מעבר לחלון, נשמע ענן הרעש כישות מפריעה. אני לא הייתי יכולה להתרכז ברעש כזה. לסיכום: ביקרנו בישיבות, התארחנו אצל משפחת לוז הנפלאה, עברנו ברחובות הסואנים, בדקנו מודעות, פשקווילים, והתרשמנו מהמודעה של הרב שתמונתו מרחיקה עכברים. כך ממש. הייתי קונה תמונה כזו, במקרה שניתקל בעכבר, אבל באתי הביתה וסיפרתי לבן זוגי שאמר לי שכבר שמע שעכבר חצוף לא רק שלא התרשם מהתמונה של הרב, הוא גם אכל אותה.