פורטל הנשים הראשון בישראל
  www.wol.co.il
נש"ר נשים ברשת
יום א', כא’ באייר תשע”ט
    דף הבית  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  יצירת קשר  
 
13:42 (07/01/13)
אילנה כהן
כנסו לבלוגים של נש"ר http://nashimbares het.wordpress.com/
 







.
בת שבע נוסבאום סוקרת את המיפגש המרגש של המועצה הציונית ברעננה שהתרכזה פרשת "העסק ביש" במצרים
05:40 (22/04/14) אילנה כהן

ד"ר מנחם טילמן, חוקר תולדות מדינת ישראל בעת החדשה ובעיקר בשני העשורים הראשונים למדינה, הוא דמות מוכרת ומוערכת בנוף הישראלי. בתחילת דבריו הוא מבקש בקשה מיוחדת מהקהל: "הצדיעו ותנו כבוד לתנועות הציוניות , לצעירים שחרפו נפשם בארצות ערב". "העסק הביש של מצרים" , הוא אחת התקלות החמורות ביותר שקרו לנו מאז הקמת המדינה! פרשה זו טלטלה את החברה בישראל במשך 5 שנים ברציפות. טילמן מתחיל בדבריו בועידת בילטמור, שהתכנסה במלון בילטמור בארה"ב, מקום שבו התכנסו קונגרסים ציוניים בעבר, ושם נפלה ההחלטה על הקמת מדינה יהודית בא"י. החל מוועידת בילטמור ועד להקמת המדינה, התגבשה החלטה ע"י בן גוריון להקים את המדינה. הוא אמנם ידע שהכרזה חד צדדית תביא מיד לפלישה של צבאות ערב ושורה של התנכלויות ופוגרומים במדינות ערב ,לכן עם חזרתו מוועידת בילטמור החל לגייס קהילות ונוער במדינות ערב כדי להיערך לבאות. מהארץ נשלחו כמה צעירים חזרה לארצות מוצאם כדי לגייס את חבריהם למערכת ההגנה, מאחר והראשונים להיפגע יהיו, ללא ספק, הקהילות היהודיות הגדולות בארצות ערב. באותם ימים היו אלה הקהילה בעיראק והקהילה במצרים. אחד השליחים הראשונים שיצאו מהארץ היו יו"ר הכנסת לשעבר שלמה בן הלל ומרדכי בן פורת (מוטקה), ואדם נוסף בשם אברהם דאר. אותו דאר ייזכר לימים כקשור לפרשת עסק הביש וחידת המודיעין שלנו. הוחלט להקים במצרים רשת ריגול רדומה, ליום פקודה, שבינתיים יעבדו ויעסקו במקצועותיהם כמו מורה, רופא ומהנדס , שיעמדו לרשותנו במקרי חירום ממשיים. מוטקה בן צור ואברהם דאר יוצאים לקהיר, מארגנים פעילים והם עוברים אימונים בסיסיים בארץ ואחר חוזרים למצרים דרך אירופה, כשהם כבר מומחים בחבלה ולחימה. הוא הקים במצרים שני תאים, האחד בקהיר והאחר באלכסנדריה, ובוחר במרסל ניניו כמקשרת בין התאים וחברה בארגון. הם בוחרים במוחמד נגיב לידידם. בינתיים המשטר החדש במצרים בראשות עבדול נאצר עוסקים בתחילה בהדחת פארוק והפיכת מצרים לרפובליקה, ובסילוק הנוכחות הבריטית. באותם ימים ישראל והפלסטינאים אינם מעניינים אותם. יתרה מזאת, בתחילת שנת 1954 הכריז נאצר על הלאמת תעלת סואץ, החלטה שהייתה הפרה בוטה של ההסכמים הבינלאומיים בנוגע למעבר בתעלה. בישראל השתררה חרדה במערכת הביטחון. לפתע השתנה הסטטוס קוו, במיוחד כשנאצר החליט לסלק את המשמר הבריטי מהתעלה. התכניות האופרטיביות הצבאיות שלנו התמוטטו. נוצר אצלנו לחץ. מה עושים? הפרלמנט הבריטי עמד לאשר את הפינוי וצריך היה להחליט מהר. ובכן החליטו להפעיל את הארגון הרדום ולשלוח אותו למשימות חבלה במתקנים בריטיים ואמריקאים כדי שיבינו במצרים שהם זקוקים לבריטים להגנה ויבקשו מהם להישאר. לשם ביצוע הפעולות הללו נשלח למצרים מפקד בעל שמות אחדים. אצלנו הוא נקרא "האדם השלישי" ובמצרים היה "רוברט" ואצל המשטרה המצרית היה פאול פרנק. בזמנו הייתה מגמה בארץ לשלוח מפקדים שדבק רבב בשמם, למשימות בפעולות נועזות כדי לטהר עצמם . ג'יבלי החליט לשלוח את אברי אלעד, הוא פאול פרנק, או "האדם השלישי". הוא היה אדם בעייתי, איש מודיעין בלתי אמין, שליחות שלימים תתגלה כשגיאה גסה וכואבת. אברי אלעד שכנע את מוטקה בן צור שחברי הרשת במצרים מוכנים לפעולה. הוחלט, אפוא שהסימן לפעולה הוא שידור בקול ישראל של מתכון , אותו תקריא רבקה מיכאלי, ובו קודים ותאריכים לפעולה. ואכן, השידור בוצע וביולי 1954, החלו פעולות החבלה באלכסנדריה ובקהיר. הפעולות בוצעו באותה שיטה. חברי הרשת רכשו נרתיקי משקפיים ובתוכם הכניסו שפופרות חומצה, שכאשר הן מופעלות ומתכלות, הן מתפוצצות. ואז קרתה תקלה. לאחר כמה פעולות בקהיר ואלכסנדריה שבוצעו בהצלחה, בפעולה נוספת במדרגות לקולנוע "ריו" בקהיר, אחת השפופרות החלה לבעור בתוך כיס מכנסיו של אחד מחברי הרשת, פיליפ נתנזון. הוא נכווה ונפל ארצה כשמכנסיו בוערים. אנשים החלו להתקהל סביבו. מגיעים שוטרים והוא נעצר. תוך 10 ימים נעצרים כל חברי הרשת, למעט אברי אלעד. הוא מסתובב בקהיר חפשי שבועיים נוספים. הוא מסתובב בגלוי במכונית הפלימוט הירוקה שלו שכולם הכירו. לאחר שבועיים טס לאירופה בלי בעיה ומשם הגיע לארץ. בבואו לארץ מסר דו"ח על התקלה בקהיר ומעצר חברי הרשת. הידיעה עברה במשרד הביטחון ומשם לשרת, שהיה המום כולו. "מי נתן את ההוראה" הייתה השאלה המהדהדת. לבון טען בתוקף כי לא נתן את ההוראה, אלא רק ביקש לדעת את רמת המוכנות של הקבוצה. נדרשה בדיקה וחקירה, אלא שבארץ חששו לחקור בגלוי פן תדלוף החקירה למצרים, אבל במצרים הייתה חקירה מקפת במהלכה נעצר משכיר הדירה בקהיר, יוסף קרמונה, שלא היה לו כל קשר ולא ידע דבר, אבל נפטר במהלך החקירה. זה היה הקרבן הראשון. 3 חודשים מאוחר יותר נפתח משפטם של 4 עצורים נוספים, בהם מקס בינת, שהיה בשליחות סמויה בקהיר, אך לא היה קשור לפרשה. הוא התאבד בכלאו בקהיר. קרבן שני. ארבעה חודשים נמשך המשפט בקהיר. לאחר מכן פורסמו פסקי הדין החמורים: שניים מהם, הד"ר משה מרזוק ושמואל עזאר, נידונים למוות. שניים נוספים נידונים למוות שלא בפניהם, פאול פרנק ואברי אלעד, שניים אחרים נידונים למאסר עולם, ועוד אחרים גם הם לשנים ארוכות. פסקי הדין החמורים במצרים מבהירים למשה שרת, כי המצרים יודעים הכל. כיצד? הוקמה ועדה לחקור בנושא , ועדת אולשן דורי. כולם זומנו לחקירה וכל אחד טען שקיבל הוראה להכין ולבדוק את מוכנות האנשים אך לא נתן הוראה מפורשת לפעול. הוועדה ישבה כשבועיים יום ולילה וחקרה את האנשים, ובסיום הודיעו לראש הממשלה כי המצב הוא תיקו! הם אינם יכולים לפסוק בוודאות שלבון נתן את ההוראה וגם לא להיפך. המסקנות ההן, אותו תיקו, הן שתעמודנה במרכזה של "פרשת לבון" חמש שנים מאוחר יותר. בינתיים שרת עשה מאמצים ענקיים ללחוץ על נאצר לדחות את ביצוע גזר הדין, אך נאצר טען שכמה חודשים קודם לכן הוצאו כמה מהאחים המוסלמים להורג, אינו יכול כעת לחון את היהודים, וכדי למנוע לחצים הזדרז והוציא את האנשים להורג! לאחר ביצוע גזרי דין המוות במצרים, דורשים חברי מפא"י מלבון לקבל אחריות, בהיותו שר הביטחון. לבון הנזעם מגיש את התפטרותו לראש הממשלה, אך כעבור מספר חודשים, מסיבה תמוהה, הוא נבחר למזכיר ההסתדרות, תפקיד בכיר ובעל עוצמה. לבון כל העת לא שכח ולא סלח את החשדות נגדו ואת אלה שהעידו נגדו. לאחר חמש שנים פונה לבון ליו"ר ועדת חוץ וביטחון מאיר ארגוב, ומבקש לכנס את הוועדה בדלתיים סגורות לאפשר לו לשאת דבריו כי הגיעו נתונים חדשים על פרשת הביש. בדבריו אומר לבון כי איסר הראל, ראש המודיעין, חשד כל השנים כי אברי אלעד הוא בוגד והוא שהפעיל את חברי הרשת. במעקב אחריו הוא נצפה בגרמניה נכנס ויוצא בשגרירות מצרים בבון ונפגש עם בכיר במודיעין המצרי. נתקבלה הוראה להביא בערמה את אברי ארצה, ואכן הובא אברי לארץ, נעצר והועמד לדין. למרות שטען לקונספירציה וזיופים שנעשו כדי להפלילו, נידון בסופו של דבר ל-12 שנות מאסר. לאור העדויות האלה מבקש לבון מבן גוריון לפרסם מסמך פומבי המטהר אותו מכל ההאשמות שהוטחו בו. אך בן גוריון טען, כי מאחר ולא הוא הרשיע, הוא אינו יכול לזכות. בינתיים ישבו העצורים בכלא טורא במצרים. אצלנו היו אלפי עצורים מצריים לאחר מלחמת ששת הימים וביניהם 12 גנרלים מצריים, נרקמה תכנית חילופי שבויים. נאצר סירב בתוקף לשחרר את עצורי הפרשה, ומאיר עמית יוזם חילופי שבויים רגילה לכאורה ללא עצורי הפרשה. את הגנרל הבכיר צייד במכתב אישי וסודי אל נאצר בבקשה לשחרר את העצורים כמחווה של רצון טוב , ללא פרסום כדי שלא לעורר עליו את זעם הציבור, מקץ כמה חודשים, ללא ידיעת איש. נאצר עמד בהבטחתו והשבויים שוחררו והגיעו לארץ, ללא אזכור כלל. הם חיו בחשאיות ובשמות בדויים , ובהדרגה שוחררו כל שאר העצורים במצרים. ג'יבלי עצמו, הפך למח"ט גולני ואח"כ נספח בשגרירות בבריטניה וכיהן בתפקידים רבים. לימים כתב ספר "ההוראות", שלא פורסם מעולם. גם כל יתר קורבנות הפרשה השתלבו בארץ, הקימו משפחות וחיו מחוץ לכותרות העיתונים. ודברים שהתגלו מאוחר יותר: אברי אלעד היה האיש שנתן את ההוראה. הוא היה הבוגד. אברי הועמד ע"י המצרים בפני ברירה: להסגיר את חברי הרשת או שהוא ייעצר או יירצח. והוא אכן הסגיר. הסתבר גם שהייתה לו יד בהפעלת "נרתיק המשקפיים", והנרתיק לא התפוצץ מעצמו! אשר ללבון, הוא הודח שוב ממשרתו כמזכיר ההסתדרות, ושנים רבות חי מתוסכל ופגוע מהעוול שנגרם לו. בין הקהל ישב יוסף מרזוק, אחיו של הד"ר משה מרזוק שהוצא להורג במצרים. מרזוק עלה לבמה והציג את גרסתו על הפרשה: לטענתו, משה דיין הוא שנתן את ההוראה. יוסף מרזוק הטיל את האשמה בבירור על משה דיין, שגם התבטא ואמר שאילו הדברים היו תלויים בו, העצורים לא היו משתחררים. לדברי מרזוק, גיבלי הגן על דיין ו"שכב על הגדר " למענו. זו הייתה גרסתו של יוסף מרזוק, שכתב ספר על הפרשה . ועוד: מדינת ישראל לא בקשה את החזרת הגופות. כפי שלא בקשה את החזרת החיים לא בקשה את החזרת הגופות. לאחר מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור התפרסם כי שלטונות מצרים היו מוכנים לחפש את גופות הנעדרים בחולות סיני. הוא פנה לשלטונות צה"ל בבקשה שיחפשו גם את שני חללי ההוצאה להורג במצרים. הוא לא קיבל שום תשובה תכליתית לבקשתו. להיפך, הוא נתבקש לשמור על סודיות בעניין. יוסף מרזוק המשיך לבקש ולהפציר, עד שקיבל הודעה מצה"ל, שאם הוא רוצה לחפש את הגופות, שיעשה זאת בעצמו! יוסף מרזוק גייס חברים, שפנו לצלב האדום אבל לא נענו. ואז עלה בראשו רעיון: הוא פנה במכתב לאנואר סאדאת וביקש באופן אישי שיעזור למצוא גופות של שני האנשים שהוצאו להורג והקבורים במצרים. והנה כעבור כמה שבועות, בשנת 1977, קיבל הודעה מצה"ל כי למחרת ייצא מסוק לאל-עריש לקבל את הגופות. בקול רועד מספר יוסף מרזוק כי ביקש לראות את גופת אחיו בטרם קבורתו. הדבר התאפשר רק בבית ההלוויות בארץ . אז נפתח הארון ויוסף ראה וזיהה את הגופה שהשתמרה באופן מפליא בחול היבש של המדבר! להשלמת סיפורו סיפר יוסף מרזוק על עדויות ששמע מאוחר יותר, על עמידתם הגאה והמכובדת של השניים במשפט. אם כך לא ישראל, אלא דווקא בעזרתו של אנואר סאדאת, הובאו הגופות לקבר ישראל , כמה חודשים לפני בואו ההיסטורי לארץ לעשות שלום בין ישראל למצרים. הדברים היו מרגשים ואותנטיים. הקהל המבוגר זכר בבירור את הפרשה ההיא והתרגש כאילו חיו את הדברים שנית. גם מסקנותיו השונות של יוסף מרזוק הוסיפו נופך אחר ומסתורי לפרשת הביש הזו, שייתכן ופרטים רבים עדיין יישארו עלומים לעד.