פורטל הנשים הראשון בישראל
  www.wol.co.il
נש"ר נשים ברשת
יום ד', יז’ באייר תשע”ט
    דף הבית  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  יצירת קשר  
 
13:42 (07/01/13)
אילנה כהן
כנסו לבלוגים של נש"ר http://nashimbares het.wordpress.com/
 







.
בת שבע נוסבאום מביאה רשמים על כנס נשים לוחמות במערכות ישראל אשר נערך בעקבות סרטם של ניצה בן צבי ואורי מנוס , יצחק חלוצי מהערוץ הקהילתי ברעננה,
21:13 (04/07/14) אילנה כהן

באולם המועצה בבית "יד לבנים" התכנסו החודש אורחות נכבדות, נשים שלקחו חלק נכבד בתולדות מדינת ישראל ואשר עזרתן ותרומתן בימי טרום המדינה יקרות מפז.המיפהילתגש התקיים בעקבות סרט של ניצה בן צבי ואורי מנוס ,בהנחיית יצחק חלוצי של הערוץ מהקהילתי ברעננה תמר אשל, צילה עמי-דרור, פרידה ורקשטל שושנה לרמן, רינה הלל ישבו בקהל, ואילו שושנה שפירא, ולאה בכר לא יכלו להגיע אך הופיעו בסרט שהוקרן על פעלן באותם ימים. הדורות שלאחר מלחמת השחרור אולי אינם מכירים את הנשים הללו, אך וותיקי היישוב זוכרים אותן היטב והן חקוקות בזיכרון הלאומי בזכות פעילותן ותרומתן. חלק מנשות היישוב התגייסו בשנות ה-40 לצבא הבריטי ושרתו ב-ATS. מדובר בנשות מופת שגויסו למאבק נגד הגרמנים תוך הקרבה אישית וויתור על העדפותיהן האישיות, על לימודים וקריירה ועבודה, והתגייסו אל מעבר לים למטרת לא ידועות. הנשים גויסו ל'הגנה' לחי"ש, ללח"י ולאצ"ל. הן היו פעילות כשדרניות אלחוט, פעילות שטח , הנחת מוקשים , תצפיתניות ותפקידים אקטיביים נוספים בארץ ובחו"ל. בעת הקמת המדינה הייתה תחושת שליחות, תחושה של ויתור על אינטרסים אישיים לטובת הכלל, לטובת מדינת ישראל שקרמה עור וגידים. במיוחד יום כ"ט בנובמבר, יום ההכרה במדינה היהודית והחלטת החלוקה ע"י האומות המאוחדות, היה תאריך מכונן. תנאי פעולת המחתרות היו קשים מאד, הדרכים חשוכות ועקלקלות. שיירות יצאו עם חשיכה לנגב ולכל אותם מקומות שבהם היו הבריטים לפני שעזבו. זו הייתה תקופה שבה גם אימהות דחקו בבנותיהן לצאת ולהשתתף, כי זו שעה גדולה לעם ישראל! ניצה בן צבי, מארגנת המפגש, הזמינה את הנשים הלוחמות האלה, הגיבורות שהיום הן כבר מבוגרות אך צלולות, זוכרות ונמרצות, ועיניהן עדיין בורקות בלהט של פעם, שלא הועם. בזמנו, בשנים 39' – 48', השתתפותן של הנשים הלוחמות לא זכתה לסיקור נרחב ומלא בתקשורת, ולכן כל זמן מתאים לשוב ולהזכיר לכולנו שהמדינה נבנתה במאבקים קשים, בדם ובקרבנות, וכי לנשים היה חלק עצום בהקמתה. בפאנל שנערך הוזמנו אותן נשים לספר על דברים שלא ידענו ואולי גם שכחנו. תמר אשל, הייתה שגרירה באו"ם בשנת 1955. בשנת 1985 הייתה בכנס בקניה בנושא מעמד הנשים. זו הייתה שעתה הגדולה לומר את דברה , וכאשר הנציג הסורי נשא דברים בגנות ישראל, הייתה זו הזדמנות להשיב לו ולתקוף את סוריה. הסורי, שלא ציפה לתגובות מוחצות מצדה של נציגת ישראל , היה נרגז ביותר. הנה ניצחון קטן.. בהמשך פעלה תמר בתפקידים ושליחויות במצרים. גם היום, לאחר 60 שנה, עדיין לא מספרת תמר את הכל. בכל זאת ספרה על העלייה הבלתי חוקית ,הבאת העולים והטמעתם בקרב האוכלוסייה מתחת לאפם של הבריטים. לתמר אשל עוד סיפורים רבים ומרתקים וחלקם הגדול עוד לא ראה אור. שושנה לרמן מספרת על שנת 46', בעיצומו של המאבק בבריטים, על "ליל המשטרות". בפברואר 46', הייתה התקפה מתואמת על המשטרות הבריטיות במקומות שונים בארץ. תפקידה בסיירת היה לבדוק את הגדרות ומקומות הפריצה האפשריים. המשימה הצליחה רק בחלקה בגלל תקלות בדרך, ולכן במשטרת שרונה , למשל, לא הייתה הפתעה. הבריטים כבר חיכו להם וההתקפה נכשלה תוך אבדות ומאסרים של אנשינו. אירוע נוסף עליו מספרת שושנה היה ב-26 במרץ 48', "ליל וינגייט". האנשים קובצו יחד כדי לשמש "מעגלי אבטחה" לאניית עולים שהייתה אמורה להגיע והיה צורך להוריד את האנשים במהירות ולפזרם בבתים בתל-אביב, אלא שהאנייה נתפסה כבר ליד כפר ויתקין והאנשים שהמתינו לא ידעו על כך. מה לעשות, היו גם מבצעים שלא עלו יפה... פרידה ורקשטל ניצולת מחנה הריכוז דכאו שעלתה לארץ ישראל ומיד עם עלייתה הצטרפה ללח"י. פרידה השתתפה במספר פעולות, אשר האחרונה שבהן הייתה התקפה על בתי המלאכה במפרץ חיפה ביוני 1946. התכנית בוצעה, אולם בדרך חזרה נתקלו הלוחמים במחסום בריטי. אש תופת נפתחה מכל הכיוונים. פרידה נפצעה, נתפסה והועמדה לדין. בית המשפט גזר עליה עונש מאסר עולם. היא מספרת על שהותה בכלא בבית לחם עם ערביות זונות וגנבות. גם גאולה כהן ישבה שם. משם הועברה ללטרון. פרידה לא ידעה עברית ורק בכלא למדה לדבר מעט עברית. בבית הסוהר הועסקה בתפירת שמלות לעצירות וכן בבישול למרות שהצהירה שאינה יודעת לבשל כלל. מקץ שנתיים, עם הקמת המדינה, שוחררה. רינה הלל זוהי האישה שעל שמה הושר השיר "היי הג'יפ". רינה מספרת על נגבה ההרוסה. שם הסתובבה עם הכאפייה והנשק והייתה בין תופסי המשלטים באזור. הם שמרו על המקום העזוב הזה החלו לעת ערב יריות ותקיפות וקרבות שבהם השתתפה. רינה מספרת על תקופתה כנהגת ג'יפים במקום שנקרא היום "חירבת מאחז". כל הסיפורים האלה הפכו עם השנים למיתוס. כל הנשים האלה, שהתנדבו ללחום ולהקריב את עצמן , עשו זאת בהכרה ובתחושת שליחות עליונה, ללא חשבונות אישיים או משפחתיים. כולם ידעו שאת המדינה בונים במאמץ , בדם ובהקרבה. מפגש הנשים לווה בשירים של פעם, שאותם שרה הזמרת שולה להב. שוב הושמעו ההמנונים של המחתרות ושירים כמו "חיילים אלמונים", "מסביב יהום הסער", "האמיני יום יבוא" ועוד, השירים שגדלנו עליהם והגורמים לנו התרגשות ופעימות לב גם היום. אלה השירים שליוו אותנו באותם עשורים, עם התלהבות והתרגשות והזיכרונות שלא נמוגו . איתן, סגן ראש העיר סיכם את המפגש באמרו שעבורו זו הייתה חוויה מרגשת לשמוע את הסיפורים הללו ולראות את אותן נשים שלא ידעו פחד , ולהיווכח שוב כי "המדינה לא ניתנה לנו על מגש של כסף".